המשיכו לעשות טוב בעולם -רגישות, כנות וסבלנות

 

עידו חברוני חבר קרוב מספר

 

שירתתי עם אילון מהיום הראשון שלו בטירונות (מרץ 94׳) ועד שהשתחררתי ממילואים ב 2010. פגשתי אותו שוב בשבוע השלישי של המלחמה כשהפלוגה היתה בקרית שמונה. נסעתי אליהם כדי להעביר שיעור ואילון העלה תמונה של המפגש הזה בווטסאפ של פלוגה ח הישנה. כששמעתי על הנפילה שלו, הדימוי הראשון שעלה לי הוא שאילון היה הַשֶּׁמֶן של הפלוגה שלנו.

שריונרים לא יכולים לחיות בלי שמן. הטנק הוא אוסף של מערכות שעובדות בעומס גבוה ונמצאות בחיכוך מתמיד. בלי שמן הם יתחממו, ישחקו, החלקים יתקעו והטנק יושבת. יש שמן מנוע ושמן ממסרת ושמן צידוד ושמן לכלי הנשק וכמובן, הגריז. כל תנועה מתחילה בבדיקת שמנים וכל טפ״ש כרוך במילוי שמנים, בהחלפת שמנים, בשימון כלי הנשק וגם בטעם של שמן שנכנס לכל מקום, כולל האוכל והשתיה.

אילון היה השמן של פלוגה ח. בכל הזדמנות לחיכוך הוא לקח אחריות ונכנס בין שני הצדדים. בכל מצב של עומס הוא לקח משהו על עצמו ואיפשר למערכת להמשיך לתפקד. כשהעניינים התקרבו לנקודת רתיחה, הוא ידע לצנן אותם בחיוך. במילואים יש הרבה הזדמנויות לחיכוך. עצם הסיטואציה ההזויה שלוקחת אנשים מהקשרים שונים ומנסה להפוך אותם לגוף אחיד שמתפקד יחד בהתאם לציפיות הצבא. ובנוסף לזה העומסים: המשימות הלא הגיוניות שנופלות מלמעלה, המפקדים שמעבירים את הלחץ לחיילים, החיילים שצריכים להתחלק במשימות וגם לנוח ולצאת הביתה ולדאוג מרחוק שהעסק לא יקרוס ושהמשפחה שנותרה בבית תחזיק מעמד.

אילון ידע לספק את כל סוגי השמנים. יושב בחמ״ל ומעביר את הפקודות, מחלק את המשימות בין האנשים וגם סתם כך משעשע אותנו בחיקויים בקשר בשעות הקטנות והמדכאות של שמירות הלילה. החיקוי הכי טוב שלו היה, כמובן, עזריה. עזריה, העירוני החילוני, שידע איך לעזור בכל מצב ואילון, המתנחל הדוס, שידע איך לחייך כל מצב. כמה משפטים של אילון עושה עזריה ועזריה עונה כמו עזריה ומצב הרוח של כולם מיד עולה. הפגישה האחרונה שלי עם אילון היתה באזכרה של עזריה.

לאחר מותו של אילון צפיתי בכתבה שנעשתה עליו ולמדתי להכיר אותו לא רק כחייל אלא גם כאבא ומחנך. הרגע הכי מרגש עבורי בכתבה היה הסיפור של הודיה על חוויית ברכת הבנים בערב שבת. ברכת הבנים היא תמצית החינוך: אהבה, הגנה והוראה. זו היתה המהות של אילון. הוא היה אבא ומחנך נפלא לא רק באזרחות אלא גם בצבא. הוא אמנם היה תותחן, חפ״ש בהגדרה הרשמית, אבל הוא לקח על עצמו תפקיד אבהי וחינוכי: הוא דאג לחלוקת המשימות הפלוגתיות ולקח על עצמו את הקשות ביותר.

אילון נהרג בטנק שלו בשבת. הכנתי לזכרו פמוטי שבת מתרמילים של 5.56 ו 7.62. הפמוטים נפרדים ורק תנועת הברכה מחברת את שני חלקי הלב. עידו.

 

 

איתן הרצל, בן דוד של אילון מספר

 

איך נפרדים מהבר פלוגתא הכי יקר שלי?. ב-7.10 קמת ועזבת הכול, יצאת להגן על המולדת שלנו, מדינתנו שאנחנו כל כך אוהבים. לוחם, גיבור ישראלי. בשעה שאתה התנדבת לשרת במילואים בגליל, הקמתי עם חברי את חמ”ל אחים לנשק בבית קמה, וכמוך עסקנו בהצלת חיים ופינוי תושבי העוטף. זוכר את הפירגון ההדדי, בשיחה איתך בערב שבת, כשבוע מפרוץ המלחמה, בשעה ששנינו הרחק מבתינו.

אילון, אנחנו שונים. זיהינו שתהום פעורה בינינו. אתה חרד’לי בכל רמ”ח אבריך, ואני מייסד את “אחים לנשק” כביכול האנטיתזה שלך. אני כל מה שאתה, אבל הפוך… רחוקים אבל קרובים, וכמו שנהגת לומר, לא מפסיקים להיות אחים.

כבר שנה וחצי שאנחנו בשיח מתמשך של אינספור שיחות, ווטסאפים והקלטות. לא מסכימים על כלום ושומדבר, אבל הכול בהערכה וחיבה הדדית. דנים ומתווכחים, כל אחד מייצג את עמדתו, כל אחד והאמת שלו. חלוקים ומעריכים, מקשיבים בכל הכוח גם כשקשה.

למעשה, רק על דבר אחד הסכמנו תמיד: ברור היה לנו שצריך למצוא מזור לקרע. אנחנו חייבים למצוא יחד פתרון. באחריותנו לאפשר לנו ולדורות הבאים עתיד משותף וטוב, מבוסס על ערכים יהודיים. היו לך רעיונות מעשיים, רצית לייצר מפגשים, חשבת שנוכל יחד לעזור בגישור, האמנת שזה אפשרי, לא רצית לוותר. לצערי לא התקדמנו מספיק, ומאז פרוץ המלחמה דיברנו פחות ועשינו יותר, כל אחד בדרכו. לא הספקנו למצוא את הנוסחה.

אני מקשיב עתה להקלטות שהשארת לי, ודמעות שוטפות את עיניי. השארת לי מורשת של נועם הליכות, כבוד, יכולת הכלה והקשבה, והרבה רצון טוב.

אהבתי אותך בן דוד יקר שלי. למרות ריבוי אי ההסכמות, אהבתי את הקשר שלנו. אנצור בליבי את הפלפולים המשותפים שלנו והשיח המלמד והמעשיר.

 

 

 

מתוך געגועים גדולים והכירות קרובה שלנו עם אבא אילון הבטחנו להמשיך בדרכו של אילון מתוך גודל, אמונה ושמחת חיים.