יבגני היה אחי הגדול, יחיד ומיוחד. כאשר הגעתי לעלום, הוא היה כבר נער בן 13,אשר חלם המון זמן על אחות קטנה.

ברגע שהגעתי לעולם, יבגני היה הדמות הכי מרכזית בחיים שלי.הוא זה שבחר לי את השם שלי- נטליה. אמר שזה שם מהמם וככה יקראו לי.אמא שלי לא התנגדה, וזה השם שנבחר.

הפער הגדול הזה בני לבינו מעולם לא הורגש אצלי.מבחינתי אני ויבגני היינו עסקת חבילה. לכל מקום שהוא היה הולך, הייתי הולכת איתו.גם כשהייתי תינוקת בעגלה, הוא היה לוקח אותי איתו כששיחק כדורגל, וככה בין בעיטה לבעיטה, היה רץ להציץ מה מצבי בעגלה.

כשהיו באים חברים שלו הביתה, והיו לו לא מעט חברים, תמיד הייתי איתם, ילדה צוציקית בת ארבע חמש, עם חברה בני 17+. זאת הייתה חוויה בשבילי, היו לו כמה חברים שהיו מנגנים על גיטרות, שרים שירים ואני יחד איתם, אחת מהחברה.

בלטביה בכל חודש מרץ, הלילך היה פורח בכל חור בעיר. הריח שלו זה בין הזיכרונות הכי מוחשיים שלי עם יבגני.כל שנה היינו קוטפים כמות לא מבוטלת של ענפים עם הפרחים הסגולים, ומביאים זרים לאמא. יבגני היה מרים אותי על הכתפיים על מנת שאגיע לענפים הכי גבוהים ויפים.

אמא שלי עבדה כאחות בבית חולים, תפקיד של משמרות, אבא עבד בענף הבנייה. מכיוון שרוב העבודה הייתה מחוץ ללטביה, אבא לא היה כמעט בבית, וכך יצא שיבגני פשוט גידל אותי. לפעמים זה הרגיש לי שהוא היה יותר אמא ואבא שלי מאשר ההורים. הוא היה מארגן אותי לגן, לוקח ואוסף.

ליבגני הייתה בעיה שהוא אהב לישון, והקושי הכי גדול זה היה להעיר אותו.פעם אחת התעוררתי והתחלתי להתארגן לגן בעצמי. הלכתי להעיר את יבגני והוא פשוט סירב לקום.ואז נזכרתי שראיתי את אמא שלי שופכת עליו קצת מים והוא ישר קפץ מהמיטה. רק שאני לא הבנתי שהיה מדובר במים קרים! מילאתי כוס עם מים רותחים ושפכתי על יבגני כדי שיקום.זה הצלחי לי. והוא זכר לי את זה לעוד הרבה זמן, ותמיד צחקנו על כך כל פעם מחדש.

יבגני ואני היינו עושים הכל ביחד. הוא יכל לשחק איתי שעות ולא היה אכפת לו. היינו בונים כל מיני מודלים ביחד, בונים גשרים למכוניות מלוחות שחמט. כל שבת היינו בונים ספינות מהמיטות שלנו ומפליגים בדמיון שהסדין הוא המפרש.

כשיבגני סיים את לימודיו, הוא החליט שהוא עושה עלייה כחייל בודד. וכך בגיל 18, הוא עזב את לטביה ועלה לישראל. החלום של יבגני היה להתגייס לקרבי, אבל ברגע שהבין שאמא שלי, אשר נמצאת במדינה אחרת, רחוקה אלפי קילומטרים מישראל, לא תסכים לזה לעולם, הוא ויתר.יבגני למד נהיגה על חשבון הצבא, וישר אחרי סיום הטירונות הוא סופח לגדוד 13 של גולני כתומך לחימה-נהג.

כאשר יבגני רק עלה, הוא חי כחצי שנה בקיבוץ כפר הנשיא, ואז כאשר אחותה של אמא גם עלתה לארץ, הוא עבר לגור איתה בחדרה.

אנחנו עדיין היינו רחוקים אלפי קילומטרים אחד מהשני, ובתור אחות שהייתה הדבק של אחיה הגדול, לי זה היה קשה מאוד. כל פעם שהיה מגיע מכתב מיבגני, הוא היה מצרף גם כמה תמונות. על התמונות האלה הייתי מתבוננת באופן תמידי, והגעגוע לאחי הגדול היה רק מתעצם.סוף סוף אחרי נתק של שנה שלמה, גם אנחנו עלינו לארץ. השנה הייתה 1994, אני הייתי כבר בת שבע, ויבגני היה כבר חייל בסדיר. בחודשיים הראשונים בארץ, גרנו בבית של סבא וסבתא בבית אליעזר.

ביום השני שלנו בארץ, האינטרקום של הבניין צלצל. סבא וסבתא גרו בדירת גן, אבל עדיין היו כמה מדרגות מפתח הכניסה לדירה. אני לא זוכרת עם נאמר בפירוש שזה יבגני שמנסה להיכנס, אבל אני זוכרת בוודאות שידעתי שזה הוא. דוד שלי לחץ על ציור המפתח, נשמע צליל הזמזום ואני פתחתי בריצה של החיים שלי.ראיתי מולי את יבגני קירח לגמרי, הבלורית שאיתה הוא עלה, נעלמה כלא הייתה. יבגני החזיק זר גדול של פרחים. אמא שלי, אשר רצה אחרי לא זיהתה ישר את יבגני ולקח לה כמה שניות להבין מי עומד מולה.וככה עמדנו ברגע שהרגיש כמו נצח בחיבוק משולש סוף סוף ביחד.

כבר כשעלינו לארץ, יבגני היה בזוגיות עם מאיה, שזה מצחיק בפני עצמו. יבגני ומאיה בהפרש של שנה בגילאים, למדו באותו הבית ספר בלטביה, הסבתות שלנו גרו בשכנות אחת לשנייה, ויש אפילו תמונה משותפת שלהם קטנים וחמודים באיזה יום הולדת. אבל בלטביה יבגני לא שם עליה קצוץ.רק כאשר עלה לארץ, והתבקש למסור חבילה להורים של מאיה, הוא פשוט התאהב בה ברגע.לאחר שלושה חודשים יחד, יבגני כבר הגיע לאבא של מאיה לבקש את ידה. אבא שלה סירב בכל תוקף. אמר שיבגני כולה בן 19, מאיה בת 18 ושהם עדיין נורא צעירים ושלפחות ימתין עד שנעלה ארצה גם כן.ההתעקשות של יבגני השתלמה בענק. יבגני ומאיה עמדו תחת החופה ב30.03.95. אני הייתי השושבינה יחד עם בן דוד שלי, והרגשתי בעצמי כמו כלה קטנה. הלבישו לי שמלה מהממת מהסלון כלות של מאיה.

כאשר יבגני היה חוזר הביתה, היה לו מנהג קבוע, שבו הוא היה פושט את המדים, לובש מכנסי ג'ינס קרועים, איזו חולצה לבנה ותמיד עם בנדנה על הראש. את הנשק שאיתו, היה מפרק לגורמים ומחביא ברחבי כל הבית, שחלילה לא יקרה מצב שהנשק ייגנב בשלמותו. בזמן שיבגני היה בבית, היינו עושים המון דברים יחד. שומעים מוזיקה באוזניות ענקיות, יבגני היה מנסה לקחת אותי לגלות מקומות במדינה חדשה. באחד הימים הוא קנה לי אופניים סגולים ויפים ורכב עליהם ממרכז העיר לשכונה על מנת להביא לי.

פעם אחת הוא קנה עכבר צעצוע ממונע. העכבר היה לבן עם תחתית פלסטיק וגוף פרוותי. באמת שנראה מאוד אמין. הוא קרא לי הצידה, אמר שהעכבר לא אמיתי כי גם אני וגם אמא מפחדות נורא מעכברים.הוא הדליק אותו והעכבר התחיל להשתולל במעגלים במסדרון. הוא קרא לאמא שלי, ברגע שהיא קלטה את העכבר היא פשוט התחילה לצרוח בכל הבית ואני ויבגני פשוט עוד רגע התגלגלנו מצחוק על הרצפה.

כזה היה יבגני, אהב לעשות שטויות ואהב את החיים. פעם באיזו ארוחת ערב משפחתית, באמצע האוכל הוא שאל אם אני רוצה בובת פרווה ענקית בגדול שלי. לא ידעתי שדברים כאלה קיימים, ואמרתי לו ישר שאין דבר כזה. כשבוע לאחר הארוחה, חזרתי הביתה מבית הספר וחיכה לי אריה פרוותי בצבע חום ענקי ומהמם על המיטה שלי. קראתי לו ליובה שזה אריה ברוסית, ומאותו הרגע עשיתי איתו הכל. ישנתי איתו כל לילה במיטה, לכל מקום שהייתי הולכת, הייתי לוקחת אותו איתי.

לאחר שיבגני ומאיה התחתנו, הפלוגה של יבגני נכנסה ללבנון. בגלל שיבגני היה נשואי טרי, הייתה לו אפשרות לא להיכנס ללבנון. אמא ומאיה היו כמובן נגד, אבל יבגני טען שאם יכנס ללבנון, יהיו לו יותר יציאות הביתה, הוא יוכל לעבוד ולהתחיל להרוויח כסף על מנת להקים כאן בית. ואם יבגני מחליט משהו, הר לא יזיז אותו. וככה חיינו שנה שלמה שבה יבגני היה נכנס ויוצא מלבנון.

כל השגרה הזאת השתנתה ביום ראשון, 10.03.96. יום שבת עוד הספקנו לחגוג לאמא של מאיה יום הולדת. יש אפילו תמונה שבה יבגני מרים אותי על הידיים. מי יכל לחשוב בכלל שזאת תהייה התמונה האחרונה של מציאות אחרת. בגלל שיבגני קם מאוחר הוא אפילו איחר לבסיס. בש.ג כבר עמדו שתי בטשיות על מנת לצאת לדרך ולהחזיר חיילים לארץ ממוצבים. יבגני הספיק לעלות לרכב, והשיירה יצאה לדרך.

את המסלול הזה, שתי השיירות כבר עשו פעמיים משעות הבוקר והכל עבד כמו שעון שוויצרי. עד השעה 13:20. הרכב הראשון עבר ללא פגע, וברגע שהרכב של יבגני עבר במקום הארור הזה, נשמע פיצוץ עז. הרכב של יבגני עלה על מטען צד. לצידו של יבגני ישב ארז בן דוד ז"ל, אשר נהרג במקום. יבגני איבד את ההכרה. בזמן הזה, הרכב ממשיך לדהור קדימה לכיוון הרכב הראשון שכבר נעצר. תושייה של לוחם שישב מאחורה אשר קפץ ולחץ על הבלמים מנעה גם תאונה חזיתית בין שני הרכבים. בגלל שהמיקום היה מאוד קרוב לגבול ישראל, כוחות ההצלה שהוקפצו לאירוע הגיעו מהר מאוד והחובשים התחילו לטפל בפצועים.

בהתחלה חשבו שיבגני מת, אבל ברגע שהבינו שהוא עדייו נושם, התחילו לעבוד עליו במרץ. אחד החובשים שתפעל את האירוע, סיפר לי לפני כמה שנים שברגע שהורידו ליבגני את הקסדה הדם זרם בכמויות והוא היה בטוח שיבגני פשוט לא ישרוד. הגיע מסוק ומשם יבגני נלקח לניתוח בבית חולים רמבם.

מבחינתנו הכל היה תקין. עדיין היינו ברגעים האחרונים של החיים שלפני.

אני זוכרת שבחוץ היה כבר חושך. אז אני משערת שהשעה הייתה קרוב לשמונה בערב. המטבח בבית היה מאוד צמוד לדלת הכניסה. אמא שלי הייתה באמצע הכנות לארוחת ערב ונשמעה דפיקה בדלת.

הרגע זה חרוט אצלי בזיכרון מאז ומלווה אותי לעד. אמא שלי ביקשה שאפתח ואראה מי שם. פתחתי את הדלת וראיתי מולי שני חיילים, מאוד רציניים עם פנים נוקשות מאוד. ואז הגיע השאלה:

"האם כאן גר יבגני גרובשטיין?" ישר עניתי שלא ופשוט סגרתי להם את הדלת בפנים. עכשיו על מנת להסביר את הבלבול שנוצר אצלי, אני צריכה לספר שאני ויבגני מאבות שונים. אבל בתור ילדה בת תשע לא באמת עשיתי את ההקשר שזה אומר שגם שם המשפחה שלנו הוא לא זהה. אמא שלי אשר שמעה את שיחה המוזרה הזאת, ישר רצה לדלת ופתחה אותה שוב. היא כבר הבינה דברים שאני עדיין לא. היא שאלה אם יבגני חי, אבל כל מה שהם מסרו זה שיש מונית בחוץ שמחכה לנו, ותיקח אותנו לחיפה לבית החולים. השנה היא 1996, אין כמעט אף בית בישראל עם מכשיר טלפון נייד, אבא שלי עדיין לא חזר מעבודה. אמא שלי התחילה לחשוב מהר מה היא יכולה לעשות על מנת להעביר לאבא שלי מסר. בעניין של שניות היא לקחה דף ועט והתחילה לכתוב מהר מכתב לאבא. ברגע שהיא הניחה אותו על השולחן בסלון, אבא שלי נכנס. הדבר הראשון שהוא שאל את אמא, האם יבגני חי. אבל לאף אחד לא הייתה תשובה. וכך יצאנו לכיוון חיפה.

אומנם היינו כבר שנה וחצי בארץ, אבל לא יצא לי לצאת מגזרות חדרה. אני זוכרת את הנסיעה. החושך בכביש, האורות הרחוקים מישובים לצידי הדרך. זוכרת שהרגשתי כעס עצום. הבנתי שמישהו רע מאוד פגע מאוד באחי. כאשר הגענו לבית החולים, האורות החזקים של הנמל הצמוד, סנוורו אותי מאוד. מפה אני לא זוכרת כלום. באופן כללי אין לי כמעט זיכרונות עד גיל 12 בערך, ואני חיה על סיפורים של אנשים אחרים. כאשר נכנסו לבית החולים, מאיה וההורים שלה כבר היו שם, בני משפחה שלי, חבריו ליחידה. כולם ממתינים למשהו. מסיפורים התחלתי להשתולל ולצעוק שאני דורשת לראות את יבגני ברגע זה! אחד החברים של יבגני ניסה להרגיע אותי ואני פשוט התחלתי להרביץ לו. רק מישהיא אחת הצליחה להרגיע אותי. קראו לה מראינה, והיא שירתה ברמ 2. היא תפסה אותי חזק חזק בכתפיים, והבטיחה שהיא תיקח אותי באופן אישי לראות את יבגני ברגע שהוא ייצא מהניתוח. הזמן שעבר הרגיש כמו נצח. ואז יצא הרופא המנתח. אמר שאדם עם פציעות קשות כמו של יבגני, סיכוייו לשרוד הם קלושים ביותר. הצוות הרפואי התחיל בתהליך של כל בני המשפחה להיפרד מיבגני. יבגני בעצם נותר משותק מהצוואר ומטה ומונשם עם מכונת נשימה 24/7, פציעה זהה לחלוטין לשחקן כריסטופיר ריב שגילם את סופרמן.

יבגני היה בתרדמת כמה ימים, וברגע שהתעורר השאלה הראשונה שניסה לשאול, מדוע הוא לא מרגיש את הרגליים. אמא שלי, אשר היה לה ניסיון רב בתור אחות בטיפול נמרץ בלטביה, פשוט לא ידעה מה לומר לו. ככל שהזמן עבר, ומצבו של יבגני לא החמיר, אך גם לא השתפר, חל שינוי בצוות הרפואי. הם אמרו שככל הנראה יבגני ישרוד, אבל הוא יהיה במצב זה עד הסוף. לפציעה כזאת אין פתרון קסם.

ב26.4 יבגני חגג יום הולדת 22 בטיפול נמרץ בבית החולים. בחור צעיר שרק חלם לטרוף את העולם, צריך היה לעשות חישוב מסלול מחדש. ברגע שיבגני הבין שזה מצב נתון ולא ניתן לשינוי, הוא ניסה בכל כוחו לגרום למאיה לעזוב אותו. הם היו נשואים רק שנה, מאיה בחורה צעירה, בת 21 שכל החיים עוד לפניה. יבגני טען שהיא לא צריכה אותו, נכה לכל החיים, ושהיא צריכה לעזוב אותו על מנת שתוכל לחיות חיים נורמליים. אבל מאיה לא הייתה מוכנה לשמוע על כך וניסתה בכל פעם מחדש להסביר לו שהיא נשארת ולא מתכוונת ללכת לשום מקום. המצב הזה נמשך כחצי שנה, חצי שנה של צעקות, בכי ותסכולים משני הצדדים. אבל ברגע שיבגני הבין שמאיה פה וזה סוף פסוק, הוא הפסיק ללחוץ עליה, והם החלו לחשוב יחד איך ממשיכים מכאן.

בהתחלה יבגני לא יכל לדבר, אז אמא שלי ומאיה הכינו לוח א-ב רוסי. מצמוץ אחד היה כן, שניים לא, וככה הן היו מרכיבות משפטים שיבגני ניסה לומר. יבגני למד מחדש לשתות ולאכול. עם הזמן שמו לו קנולה אחרת בקנה הנשימה ויבגני יכל סוף סוף לדבר. אחרי רמבם יבגני עבר לתל השומר. לתקופה קצרה לטיפול נמרץ ואז לשיקום. בתקופת השיקום, יבגני היה לאוזן קשבת לנכים אחרים. היה מייעץ, מדבר ומנסה לעזור במה שניתן, בזמן שהוא משותק מהצוואר ומטה, והיתר עם פציעות הרבה יותר קלות. אבל זאת הייתה הגדולה של יבגני. ברגע שהוא הבין והפנים שזה מצב שלא ניתן לשינוי גם אם הוא ממש רוצה, צריך ללמוד לחיות עם הפציעה. הוא מעולם לא קרא לעצמו אדם נכה, הוא היה אדם בעל מוגבלות.

לאחר שיבגני שוחרר הביתה, משרד הביטחון שכר לו ולמאיה בית קרקע על מנת שיתאים ליבגני. היו לו שישה מטפלים אשר היו מתחלפים כל עשרים וארבע שעות. אמא שלי הייתה אחת מהמטפלים. מרגע שיבגני נפצע, אמא שלי לא עזבה את מיטתו, אז ברגע שהציעו לה לעבוד כמטפלת, היא הסכימה ישר ללא היסוס. ליבגני היה רכב גדול עם מעלית, על מנת שיוכל להתנייד ממקום למקום ורופא קבוע שמגיע הביתה על מנת לראות שהכל תקין. עם הזמן, יבגני בנה את ביתו, שהתאים לצרכיו.

ברגע שיבגני חזר הביתה, משחק המלכים, השחמט, שאותו הכיר מילדות, תפס מקום יותר ויותר מרכזי בחייו. זה התחיל ממשחקים חובבנים בינו לבין אבא שלו פעם בשבוע, ותוך כלום זמן יבגני נשאף לעולם השחמט. היה לו עכבר מחשב מיוחד שעבד על בסיס נשיפות, וכך יבגני יכל לשבת שעות מול תוכנות שחמט ולבנות מהלכים. היו לו שני מורים פרטיים בשחמט ויבגני נכנס לנבחרת השחמט הישראלית בהתכתבות, ואף הגיע למקום השני באליפות הארצית. החלום של יבגני היה להיות אלוף השחמט בהתכתבות.

בביקורת שגרתית בבית החולים, יבגני ומאיה גילו להפתעתם שיש אפשרות שהם יכולים להיות הורים. דבר שהרגיש לא מציאותי באותה תקופה. יבגני ישר אמר למאיה שלהיות אבא זה חלום שאין מחיר לו, אבל היא צריכה להבין שהיא תהייה בכל התהליך לבד. הוא לא יוכל לעזור במקלחות, להכין בקבוק או סתם לקחת את התינוק לטיול בעגלה. אבל למאיה לא היה אכפת כלום. ברגע שהאופציה הועלתה על השולחן, היא אמרה שברור שיהיו להם ילדים, אין פה בכלל שאלה.

וכך שנתיים לאחר אותו ביקור שגרתי בבית החולים, הגיעה לעולם האחיינית הבכורה שלי סיוון, וארבע וחצי שנים לאחר מכן, האחיינית השנייה שלי חלי.

בין הטורנירים של שחמט והרחבת המשפחה, יבגני התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת חיפה.

אבל בגלל שהיה מוגבל לשבת רק עשר שעות על כסא הגלגלים על מנת למנוע פצעי לחץ, וחולי ומזג אויר סוער, הצטברו ליבגני המון פערים שהוא לא הצליח לגשר, ולכן הוא פרש מהלימודים.

יבגני היה אבא מאוד פעיל לבנותיו ואהב אהבת נפש. היה מקריא להן סיפורים, משחק במשחקים עם עזרת המטפלים אשר כבר הפכו למשפחה אחת עם השנים. נוסע איתן לטיולים ברחבי הארץ, גני חיות, הים. מגיע לימי הולדת בגנים ובבית הספר. הוא היה אבא במשרה מלאה, אפילו עם המצב הלא שגרתי שבו היה נמצא.

בשנים האחרונות לחייו, ליבגני התחיל להתגבש חלום חדש. להיות למנטור לאנשים אחרים בעלי מוגבלות.

היה לו אתר אינטרנט שבו הוא כתב ברוסית את מחשבתיו ואת ראיית העולם הייחודית שלו.

בסופו של יום, הוא באמת היה בן אדם יוצא דופן, אופטימי ומלא באנרגיה מטורפת. כל חבריו ראו בו כגורו. עם כל מחלוקת או בעיה, שיחה עם יבגני הייתה מסדרת הכל.

כזה היה יבגני. אישיות מיוחדת ומופלאה, ופשוט אדם שהערצתי כל חיי.

בשבוע האחרון לחייו יבגני היה מאושפז בבית החולים בגלל דלקת. מצבו הבריאותי לא היה שיא. לחיות ככה 17 שנים, עם כמות תרופות לא קטנה, משמע שכל וירוס קטן, יכול להיות קטלני יותר בשבילו.

כאשר התחלתי לצאת עם בעלי, מסיבה שלא ברורה לי, יבגני היה בטוח שבעלי יציע לי נישואים תוך כלום זמן בדיוק כמו שיבגני עשה למאיה. לכן בכל משמרת שאמא שלי הייתה עובדת, הוא היה שואל האם הייתה כבר הצעה. אמא שלי הייתה עונה תמיד שכשתייה הצעה אתה תדע.

ביום שלישי 25.6.13, בשעה אחת עשרה בלילה, בעלי אכן הציע לי נישואים. בגלל השעה המאוחרת לא התקשרתי ליבגני. רציתי להגיע לבית החולים למחרת עם הטבעת על האצבע ולומר לאחי הגדול שאני סוף סוף מתחתנת ושהוא יכול להפסיק לחפור לאמא שלי. הלכתי לישון עם חלומות על חתונה. תמיד דמיינתי את יבגני עומד תחת החופה יחד איתי. התעוררתי ביום רביעי בבוקר משיחת טלפון שבישרה לי שיבגני נפטר.

יבגני לא היה בחתונה שלי, הוא לא הכיר את הבנות שלי, למרות שמאוד רצה להיות דוד, ואנחנו בין רגע איבדנו את עמוד הטווח שהחזיק את כולנו.פתאום ממשפחה של נכה צהל מאה אחוז פלוס, הפכנו בין רגע למשפחה שכולה ללא יבגני.

לאחר שיבגני נפטר, גילינו שהחלל שלנו, אחרי כל החיים המפוארים שחי למרות כל מה שקרה, הוא חלל ללא הנצחה. זאת אומרת שבטקס יום הזיכרון בעירו, שמו לא בקע מהרמקולים, לא הייתה תמונה שלו במקרן ושמו לא היה חקוק על קיר הנופלים בבית יד לבנים. בגלל שאני ידעתי מי היה אחי הגדול ולמה מגיעה לו הנצחה ללא כל צל ספק, יצאתי לקרב של החיים שלי אל מול קירות הבירוקרטיה.

יצאתי למסע שארך שבע שנים. מסע שבו גיליתי את כל אירוע הפציעה, דבר אשר יבגני כלל לא דיבר עליו, הגעתי לחובשים שהצילו את חייו, והייתי אסירת תודה על המתנה שקיבלנו בזכותם.

פגשתי אנשים שהכירו אותו, אפילו אם זאת הייתה הכרות קצרה, אבל החותם נשאר לנצח. גיליתי שיבגני נגע בכל כך הרבה לבבות, שזה חימם לי את הלב בצורה מטורפת. כל אחד ואחת שפגשתי בדרך, היו דרכו של יבגני לתת לי כוח להמשיך עד שאצליח. בכל שנה היה מגיע רגע שבו הייתי קרובה לוותר על הכל. אבל ממש באותו רגע מישהוא היה כותב לי שיש לו משהו לספר. וכך שנה אחר שנה, הפאזל הורכב בשלמותו.

לפני שלוש שנים אחי הגדול יבגני סוף סוף הונצח ביד לבנים, ורק עכשיו אני מתחילה לעכל את המסע המטורף שעברתי לאחר מותו של יבגני. כל שנה, נושא ההנצחה היה נושא מאוד כאוב בעיני, מהסיבה שפשוט לא הייתה הנצחה. אז נדרתי לעצמי נדר, שאני הולכת לעשות את המקסימום שאני יכולה, על מנת שאת יבגני יזכרו לעולמי עד. כל שנה אני כותבת על יבגני ועליי, קצת משנה את התוכן, קצת מוסיפה. אבל כל שנה, מאז שיבגני נפטר, אני מפרסמת עליו על מנת לחשוף אותו לעוד ועוד אנשים.

יבגני נהג לומר משפט " כל עוד זוכרים אותך, אתה חי ", וכך במשך 12 שנים, אני מחזיקה את יבגני בחיים.

נכון שאני משוחדת בגלל שאני אחותו הקטנה, אבל מעולם לא הכרתי אדם כל כך אופטימי ומאוהב בחיים כמו אחי הגדול. את הפוסט השנתי כמו תמיד, אני אסיים במילים של יבגני עצמו, אשר תרגמתי מרוסית לעברית, על מנת להעביר עוד קצת על מי היה יבגני, מפי יבגני עצמו.

נ.ב. חייבת להוסיף ולומר, שזאת לא השנה הראשונה ולא האחרונה שאני כותבת עליו, ואני יודעת שיש פה אנשים שמחכים לפוסט השנתי שלי, וקוראים אותו שנה אחר שנה, למרות הסוף הידוע מראש, לכם אני רוצה לומר תודה! אני אסירת תודה שעדיין, למרות הכל, אתם מקדישים לאחי הגדול את הזמן הזה, מוקירים וזוכרים.

לעיתים רבות אני חוזר ואומר, שלהנות ולקבל הנאה ממה שקיים, הרבה יותר טוב מאשר להרגיש חרטה וצער על מה שאין.מישהוא יכול לטעות ולחשוב שמה שאני מנסה לומר זה שבעצם לא צריך להחליף שום דבר בחיים ולא לשאוף לכלום, כי המצב טוב כמו שהוא וזה נפלא.

אבל זה ממש לא כך.

פשוט יש דברים שאנחנו פשוט לא יכולים לשנות.

פשוט צריך לקבל אותם כמו שהם וזהו.

זה נהדר כשיש לנו את הכוח והיכולת לשנות משהו.

במצב הקיים אף אחד ושום דבר לא יצליחו להחזיר לי את האפשרות לקום וללכת. מה שאומר שצריך לחיות עם המצב הנתון.

אפשר להתחיל לרחם על עצמך, לחפש אשמים, לומר בלי סוף למה אני, למה זה מגיע לי.

זאת גישה שתעמיד אותי על הרגליים? ברור שלא!!!

ככל הנראה מחשבות מהסוג יביאו רק דברים רעים.

במקום זה, אני בוחר לשמוח מאושר מהצחוק המתגלגל של הבנות שלי, לצעוק עד אובדן הקול הגם ככה לא חזק שלי כשאני מעודד את קבוצת הכדורגל שאני אוהב, או להנות ממשחק נפלא של שחמט שבו זכיתי באחד הטורנירים.

והרשימה הזאת עוד ארוכה.

גם אם זה לא יתן לי את האפשרות לקום על הרגליים,זה יתן לי המון דקות מאושרות, אני באמת מאושר בגלל שאני בוחר ורוצה להיות מאושר.

יש עוד המון דברים שבשבילם צריך לקום כל בוקר, בשבילי בראש ובראשונה, אלו הבנות שלי, המשפחה שלי, הרי הם זקוקים לי לא פחות ממה שאני זקוק להם!

ויש עוד מליון ואחד סיבות, רוצה גם להוסיף שאני הולך להיות מאסטר בשחמט בהתכתבות, אם לא השנה, אז בשנה הבאה!

אני רוצה שוב לומר, שחובה לשים לעצמך מטרות ויעדים חדשים ולנסות להגיע אליהם.

אבל בדרך מומלץ ורצוי להנות ממה שיש כרגע.

יבגני גרובשטיין 2010