אלישיב איתן נולד בימי התשובה, בתחילת ירח האיתנים – ז' בתשרי התשס"ג, בן חמישי להוריו מוטי ויעל.

כבר מילדותו ניכרו בו צניעות, עדינות וביישנות, השזורים בכוחות מעשה איתנים. מנהל תלמוד תורה "מורשה" בירושלים, בה למד אלישיב איתן מגיל 3 ועד סוף כתה ח', מתאר את אלישיב כילד אשר למרות היותו קטן קומה ביחס לרבים מבני כיתתו, אהב לצעוד בטיולים בראש הכתה כאשר על גבו תיק גדול עם מים המיועדים לכלל הכתה, ושקיות לאיסוף אשפה בידיו.

גם בהמשך דרכו בישיבה התיכונית "נווה", התפעלו רבותיו מנועם הליכותיו וצניעותו, ומכוחות התמדתו ושקידתו השקטים. נער אהוב על רבותיו וחבריו, אשר לדבריהם היה בעל מקום חשוב ומרכזי בכיתה, למרות שהדבר לא היה ניכר כלפי חוץ עקב מיזגו השקט והביישן.

שקט וביישן – אך זריז: זריז להשכים בבוקר, זריז במשחקי כדור, זריז בטיפוס וחילוץ כדור שנתקע על גג או עץ, זריז בהגעה בזמן לסדר הלימוד, זריז בארגון וסידור לפני ואחרי ערבי כיתה ועונג שבת, זריז בסיוע לכל הנזקק לעזרה, זריזות אליה התלווה חיוך נבוך וביישן.

אל הישיבה הגבוהה של מוסדות "בני דוד" ביישוב עלי, הגיע אלישיב מתוך מתח פנימי ורצון לברר את מקומו קישורו ואחריותו לקניין התורה ולבית המדרש, ביחס למקומו ואחריותו לבטא באופן הנכון את כוחות המעשה החזקים שבו.  חבריו ללימודים מתארים חבר שקדן ומעמיק, אשר מגיע בזמן לסדר הלימוד לאחר תפילה מוקדמת ואימוני כושר, חבר בעל שיח, רציני וחייכן, אשר נשאר לנקות לאחר מסיבת פורים, חבר אשר נכון תמיד לסייע, ואשר מנצל כל הזדמנות לברר את מקומו עם רבותיו בישיבה.

לאחר כשנתיים בישיבה, התגייס אלישיב איתן לסיירת גולני. אלישיב איתן אהב מאד את הסיירת ואת הצוות, ואת האתגרים הפיסיים והמנטליים. חבריו ומפקדיו מתארים אותו כחייל שקט ובעל עוצמות, מקצוען המשרה תחושת ביטחון ונחת על סביבתו, לוחם המקפיד לקום ולהתפלל גם בתקופות עומס ולחץ, המשתדל להקפיד בכל מצב על מה שמכניס לפיו – מבחינת כשרות המזון, וכן על מה שמוציא מפיו מבחינת נקיות השפה ויחסו אל חבריו. לוחם הנכון לסייע לחבריו בכל מצב: במסעות תחת האלונקה, בניקיון הנשק, בארגון והכנת הציוד של כלל הצוות והפלגה, והכל – עם חיוך נבוך וביישן. לוחם אשר מפקדים השתדלו לשבצו בסביבתם, עקב מקצועיותו, אחריותו, והאווירה שהקרין על סביבתו. על הצטיינותו בקורסים שונים בהם השתתף בצבא, שמעה המשפחה רק לאחר עלייתו לגנזי מרומים.

אלישיב היה חלק מצוות מאד חילוני (יוצא דופן יחסית לצוותים בסיירת גולני),

גם החברים שהתחילו את המסלול כדתיים מכנים את עצמם כבעלי "כיפה מתנדנדת"..

היום אנו מבינים שהוא נדרש במהלך שנתיים להתמודד עם סיטואציות זרות לו ורחוקות מעולמו,

מעולם לא שמענו ממנו על כך אבל מסתבר שעבור חבריו (גם הקיבוצניקיים החילוניים) הוא היה "איש קדוש", "טהור" - כלשונם..

גם בבית אהב אלישיב לסייע בשקט ובשמחה. כבן חמישי במשפחה בת 10 ילדים, לקח את כל המשפחה לטיולים וגלישות סנפלינג, היה בן שיח אהוב ומעניין לאחיו הגדולים והקטנים, וסיפק לכל המשפחה חוויות משותפות וזיכרונות נעימים. אלישיב אהב לנגן ולישון במרפסת, ולשתף את משפחתו על הזריחה והעננים המיוחדים אותם ראה בבוקר.

נגינתו ליוותה אותו לכל מקום: שירי קודש, ושירי ארץ ישראל, בבית ובישיבה, תוך כדי שטיפת כלים וניקיונות לפסח, בטיולים אל מול הנוף, בתקופת ההכשרה בצבא – בתקופה של שמירות, וגם בתוך הנמ"ר בעת הלחימה בעזה.

ביום יד בתשרי ה'תשס"ג (2002), ערב חג הסוכות, נכנס אלישיב איתן בבריתו של אברהם אבינו.

ביום יד בתשרי ה'תשפ"ה (2024), סמוך לשעת כניסתו של חג האסיף, השיב אלישיב איתן נשמתו ליוצרה, לאחר שלחם איתן אל מול אויבינו בלבנון.

נאסוף את מעשיו הטובים ואישיותו הטובה והנעימה, ונשתדל לחיות לאורם.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.