אלקנה נולד יחד עם אחיו התיאום איתמר בין חולות גוש קטיף. שם אל מול הים בילה את שנות ילדותו.
כשהיה בן 7 עברה המשפחה לישוב אפרת בגוש עציון. בתקופה הזאת מקבל אלקנה לראשונה שלשה כדורים במתנה הוא מתחיל ללמוד להקפיץ אותם בזריזות ידיים, משחק שיהפוך עם הזמן לתחביב ולמקצוע שיעזור לו לפתוח הרבה לבבות בהמשך הדרך.
הוא לומד בישיבה התיכונית במצפה יריחו ולאחר מכן בישיבת ההסדר ברמת גן שם הוא בונה את העולם הפנימי שלו.
חבר מספר:
הוא מתגייס לצבא כלוחם קרבי ביחידת כפיר.
ולאחר מכן הוא מקים את ביתו עם גלית הם מביאים ארבעה ילדים מתוקים לעולם ובשנים האחרונות הם מתגוררים בישוב בני דקלים בחבל לכיש.
הם היו משפחת חסד אלקנה הקים גמ''ח שהשקיע בו, והיו מעורבים בהמון פרויקטים של חסד בקהילה.
כשפרץ מבצע צוק איתן אלקנה התגייס במהלך הפעילות הוא נפצע מפגיעת פצצת מרגמה סמוך אליו. הוא סיפר שכאשר הניח תפילין בבית החולים ולאחר שאמר ''מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'' פתאום הרגיש איך קיבל את חייו במתנה ודווקא הפציעה חיברה אותו יותר עמוק לחשיבות היציאה למילואים ומסירות על הגנת ארץ הקודש. חיבור שיגרום לו בהמשך לשוב ולהתגייס במלחמת חרבות ברזל.
אלקנה מצא את עצמו טבול כל כולו בעולמות של חינוך ועם נגיעה מיוחדת בצעירי הצאן. במהלך השנים הוא שימש כרב גנים, מורה, מחנך, מפעיל חוגים של ג'אגלינג, ומופיע בפני קהלים מגוונים מארגן פרויקטים רבים לילדי הישוב ליבו היה קשור בילדים והילדים קשורים בו.
הרב קוק לימד שאחד הדברים המשמעותיים שהיו בעם ישראל במשך הדורות שתמיד עם ישראל בכל קצוות הגלות דאג להשקעה בחינוך הילדים וזה לא היה חשוב רק מצד ההשקעה בילדים אלא בכך שתמיד המבוגרים היו עסוקים עם הילדים ומשהו מטל הילדות התמים והמאיר המשיך לזלף גם על המבוגרים.
הטל ילדות הזה בלט וקרן באופן מיוחד על פניו של אלקנה. משהו בחיות בתמימות ובשמחה של הילד לא כבה בו גם בשנותיו הבוגרות ובגלל זה הוא ידע לגעת בילדים:
אחת מבנות השרות של בית הספר תיארה שעבדה עם אלקנה בבית הספר תיארה אותו:
הייתה בו רגישות ואמפתייה עצומה. הוא הבין לליבם של הילדים. הרעיף עליהם אהבה מצד שני גם העמיד במקום, לא בתקיפות אלא ברגישות בצורה מאוזנת. האמין בהם, בכוח שיש להם, בתפילות שלהם באמונה בעצמם. הייתה לו אמונה שופעת שהקרינה החוצה. אמונה בעצמו , בסובבים אותו ובקב"ה.
הייתי יושבת בצד בשיעורי משנה שהעביר ופשוט נהנית. לראות אותו שמח וקליל מקריא משניות במנגינה נעימה והילדים שרו אחריו – כולם, הולכים אחריו בעיניים עצומות מחזירים לו אמונה ואהבה.
חבריו לחדר המורים תיארו איך הוא עשה כל פרויקט בגדלות. וזה לא היה משנה אם הוא לקח על עצמו איזה פרויקט קטן של איכות הסביבה בבית הספר והפך אותו למשהו שכל בית הספר נע סביבו, ואם זה להרים ערבי לימוד מושקעים כל הלילה בשבועות וליל הושענא רבה ועד הכנסת חוויות בשיעור ולצאת עם התלמידים החוצה לטיול מדידה של גודל תיבת נוח או לבנת בכיתה מקפלה את מגדל בבל ע התקרה. הוא השארי רושם בל יתאור על הילדים שילווה אותם כל החיים.
בשמחת תורה האחרון משפרצה מלחמת חרבות ברזל הוא לא ידע את נפשו כבר על הבוקר של יום ראשון ה8 לאוקטובר בשעה שכולם רק התחילו לעכל את המספרים ואת גודל האסון הוא שלח ב11 בבוקר את ההודעה הבאה לרכזת הקהילה של הישוב. צעד לפני כולם כבר חשב על נשות המילואים שבעליהם התגייסו פחות מ24 שעות לפני שהקליט את ההודעה.
מאז הוא לא שקט ואסף תרומות לחיילים וירד לדרום וחילק אותם. עד שגוייס בעצמו.
הוא לא היסס ושמח על הזכות לשרת בעצמו ולהלחם בשביל המדינה. גם במהלך המלחמה הוא לא שכח את תלמידים בכל יציאה הביתה הוא גם הספיק לבקר בבית הספר להכנס לכיתות ואפילו לשלוח לתלמידים סרטונים מהשטח.
ביום י''ב בשבט תוך כדי לחימה בעזה. ולאחר שיחידות הנדסה קרבית מלכדו בניין להריסה ירו מחבלים אר פי ג'י על טנק שאיבטח את הפעולה ועל הבניין הממלוכד דבר שגרם לאסון ובוא נהרג אלקנה יחד עם 20 לוחמים רבים מחבריו יחד.
אלפים ליווהו למנוחת עולמים על הר המנוחות.
לאחר פטירתו נפתחה צוואה שהשאיר בין היתר הוא כתב את הדברים המצמררים הבאים:
אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כל במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבר כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכל, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.
אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה.
יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!
אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטמיות.
תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה.
ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתי לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך. זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם.
צוואתו הדהדה מקצה עולם ועד קצהו.. ראש הממשלה הזכיר אותו, משפענים בכל העולם קראו אותה.
אבל אולי יותר מכל הרעש הגדול שהיא עשתה אלקנה היה רוצה שהיא תחדור ללב הפרטי של כל אחד מאתנו.
כמו שאשתו גלית ספדה לו : אני אוהבת אותך מאוד היית איש גדול איש של כלל ישראל... אם כל אחד יעצום את העיינים הוא ירגיש את אלקנה בלב הוא ירגיש את החיוך אני מבטיחה.
שנעצום את העיינים נתחבר לאור של אלקנה וכשנפתח אותם נסתכל אחד על השני עם אותו ברק מיוחד ומלא חיים ושמחת נעורים שהיה לאלקנה בעיינים ונרגיש שאנחנו כותבים את השורות המשמעותיות האלה בהיסטוריה שלנו מתוך תקוה טוהר ואופטימיות.
יהי זכרו ברוך.

מתוך אתר remember