בשמחת תורה תשפ"ד דביר היה עם חבריו לגדוד 51, בבסיס מו"פ דרום. הוא היה אמור לצאת לחג הביתה, אך ראה חבר עצוב שהיה לו עניין משפחתי בבית אבל היה משובץ להישאר בחג בבסיס. דביר מיד הציע להתחלף איתו כדי לעזור לו. שוב דביר ראה את מי שצריך עזרה.
בשש וחצי בבוקר החלו אזעקות המזהירות מפני שיגור טילים לכיוון הבסיס. באופן טבעי כל החיילים החלו לרוץ למיגוניות ולחדרי הממ"ד ,אבל דביר קודם עבר בין החדרים לוודא שכולם אכן התעוררו מהשינה ונכנסו למקום מחסה.
באותן דקות ארוכות, בכל פעם שהגיע למיגונית או ממ"ד , החברים הפצירו בו להצטרף אליהם , אבל הוא המשיך במשימתו האישית מתוך דאגה ואכפתיות לאחר. רק לאחר שראה שכולם מוגנים ובטוחים הוא עצמו הצטרף לשניים מחבריו באחת המיגוניות. בשלב מסויים החלו להישמע יריות וקולות בערבית והתברר שמחבלים חדרו לתוך הבסיס . המחבלים ניסו להיכנס חמיגונית שבה שהו דביר וחבריו. דביר ,שהיה חזק וחסון החזיק את ידית הדלת במשך זמן רב ולא איפשר למחבלים להיכנס. כאשר המחבלים הבינו שלא יצליחו, הם הניחו מטען חבלה על דלת המיגונית, דביר שעמד ראשון צמוד לדלת נהרג במקום מהפיצוץ ,ובמותו הציל את שני חבריו שהיו איתו במיגונית. בדרך נס במקום להיפתח המיגונית ננעלה ולא נפתחה וכך המחבלים לא הצליחו להיכנס.