בן חניטל ובעז. נולד ביום י' בניסן תשס"ג (12.4.2003) בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. אח צעיר לשמעיה; אח בוגר לדינה, ישעי, מבשרת, בת ציון ותפארת.

הלל-נחמיה – ילד טהור לב וברוך כישרונות – בא לעולם כשנה לאחר פטירת סבתו, דינה הכהן, שסימלה באישיותה את הלל הזקן, ושמו ניתן לו בהשראת דמותה. בשמו הנוסף ביקשו הוריו לציין את הנחמה שמצאו בלידתו.

את ראשית חייו עשה ברמת גן, שם השתייכה המשפחה לקהילת ישיבת ההסדר. בהיותו כבן שנתיים עברו להתגורר ביישוב כרמי צור שבגוש עציון, וכאן גדל והתבגר. התחנך בתלמוד תורה "קניין תורה" שבקריית ארבע, והמשיך את לימודיו ב"ישיבת מקור חיים" שבכפר עציון – ישיבה תיכונית מיסודו של הרב עדין שטיינזלץ.

הלל היה יפה תואר ועיניו מאירות ושובות לב. זריז ואתלט בגופו ובאופיו, ועם זאת בעל סבלנות יוצאת דופן. ניחן בכישרון לימודי נדיר ובתפיסה מתמטית מבריקה – אך שמר על צניעות ואף פעם לא הבליט את יכולותיו והישגיו; אהב לאתגר את עצמו במשחקי זיכרון ומחשבה והקדיש שעות רבות כדי לעזור לאחיו ולחבריו בלימודים. פעם, סיפרה אחותו דינה, עזר לה לפתור משוואות מסובכות בשיחה טלפונית שהתמשכה והתמשכה; רק לאחר מעשה התברר לה שקיים את השיחה במהלך טיול עם חבר. "היית כמו תאום עבורי," אמרה, "לא הייתי מוצאת שום אח בעולם שמשקיע כך באחותו. לא משנה כמה היית עמוס – תמיד מצאת זמן לשיגעונות שלי."

אהבת הבריות ורגישות לזולת היו מתכונותיו הבולטות של הלל, ולוו ביכולת הקשבה בלתי רגילה שאפשרה לו להעניק את מלוא תשומת הלב למבוגרים ולילדים כאחד. הלל קיבל כל אדם במאור פנים וללא שיפוטיות, חיבק ועודד חברים במצוקה, ושמח עימם מעומק הלב בשמחתם. חבריו סיפרו שפעם החמיץ את האוטובוס כיוון ששקע בשיחה ממושכת עם אישה מכורה לסמים שפגש בתחנה המרכזית "שהייתה שצריכה שמישהו יקשיב לה". אהבתו לשפה העברית הורגשה בכל מקום ובכל הקשר; הלל הקפיד לדבר בעברית תקנית, לא חדל לחפש חלופות למילים לועזיות שהשתרשו בשפה, וחבריו נאלצו "ליישר קו".

בתקופת לימודיו בישיבה התיכונית, נוסף על לימודי החובה, קיבל על עצמו קביעוּת יומית אישית בלימוד המשנה ובספרי "הי"ד החזקה" – ארבעה-עשר כרכי משנה תורה של הרמב"ם, והתמיד בכך בדבקות ובעקשנות, תוך שהוא מברר כל פרט ופרט ולא עושה לעצמו שום הנחות. באותה התמדה ועם אותו הכישרון, התקדם גם בלימוד נגינה בפסנתר, ואהב לנגן יצירות קלאסיות שזכר בעל פה.

על אף כישרונותיו הרבים, הלל נמשך ו"התמגנט" דווקא אל הפשטות. הוא אהב את הטבע, הרבה לטייל בשבילי הארץ, ואהב לשיר - לעצמו או עם חברים שטיילו עימו - שירים עבריים נוגים שאת מילותיהם העתיק אל פנקס קטן שנשא תמיד בכיסו. היה אפשר לראותו מתבונן שעות ארוכות בשקיעת החמה, או עוקב בעיניו בסבלנות אין-קץ אחר ציפור מקננת. בשעות הפנאי עסק בבניית לול תרנגולים מושקע בחצר ביתו, נטע עצים וטיפח את גבעת שורק הסמוכה לביתו – נקודה שהוקמה לזכרם של שלושה נרצחים בפיגוע שאירע בכרמי צור ביוני 2002 – והקים בה לול ברווזים.

עם סיום לימודיו התיכוניים, בחר להמשיך במסלול ההסדר, ובמשך שנה וחצי למד בישיבת "אור תורה מטיבתא" שבכרמיאל. "הלל היה עלם חמודות," הספידו רבו, "אצילי, מאיר פנים לכל אדם; מקורי, עמוק וחוקר וגם עניו, חרוץ וצנוע, עם מידות נדירות ושאיפות גדולות לתרום לעם ולמולדת."

את אותו המטען המופלא של נחישות ורגישות, של שאיפה לשלמות תוך שימת לב לפרטים, לקח עימו הלל לשירותו הצבאי, לא לפני שערך עם משפחתו טיול במדבר יהודה. "הלל תמיד רצה לטפס על ההר הכי גבוה," סיפרו בני המשפחה, "כל מה שהוא עשה היה בדיוק מופלא."

עם גיוסו לצה"ל, ב-16 ביוני 2022, הוצב בחיל ההנדסה הקרבית והתנדב ליחידת העילית "יהל"ם" – יחידה הנדסית למשימות מיוחדות. החל את מסלול הכשרת הלוחם ושובץ בפלגת הס"פ (סילוק פצצות) האמונה על נטרול והשמדה של מטעני חבלה ותחמושות מתוחכמות. מפקדיו וחבריו סיפרו כי נמנה עם המובילים בצוות, בלט בכישרונותיו האתלטיים ובכושרו הגופני, והיווה דמות מרכזית בפלוגה ובמחלקה. "אדם חייכן, בעל צחוק מתגלגל, צנוע ודואג לכולם," תיארו מפקד יחידת יהל"ם, "חדור מוטיבציה לתרום, להשפיע ולהוביל."

חבריו לצוות העידו כי הלל תמיד נמצא שם עבורם כדי להושיט יד ולומר מילה טובה. "היית הראשון לקצר את זמן האוכל בשביל להחליף בשמירה," כתבו, "ולמרות שהיית הכי קטן – סחבת את הכי כבד." עוד ציינו את יכולתו לחשוב "מחוץ לקופסה" וכיצד ארגן מלאי מגבות ושמפו ציבוריים כדי לחסוך זמן במקלחת, תחזק אותו ודאג כל העת לחדשו.

בשנתיים שקדמו לגיוסו יצא הלל למסע אישי פנימי של בירור זהות ושייכות, שבמהלכו סלל לעצמו דרך ייחודית לאמונת אלוהים, לזהות יהודית ולאהבת האדם והבריאה. בגיוסו לצבא קשר את זהותו האישית, העדינה והמבקשת, עם זהותו החדשה שאימץ כלוחם. בפתק זעיר ששמר בפנקס החוגר שלו רשם: "אני שייך! אני שייך למשפחה, לקהילה, לחברה, לאומה. אני שייך למדינה, למולדת. אני שייך לאנושות, למצפון, לכבוד. אני שייך להיסטוריה, לעתיד. אני שייך לשמחות, לכאב, לציפיות, לפחד. כל שעבר ויעבור עליי ועל עמי, כל שיצר את זהותי, את שאני – אני שייך לו. וחובה עליי לשמור, להגן ולקיים את כל אלה, לדאוג ככל יכולתי לנצחיותם. וכעת, עבור חובה זאת, אני שייך. שייך לנשק, להכרחיות הניצחון, לקרב. אני שייך!"

הגם שהלל היה דעתן, עם דעות ברורות על כל דבר, ואהב להתווכח על נושאי פוליטיקה ואקטואליה, התנהל מול בני שיחו בנעימות, והקשיב קשב רב לדבריהם. "הלל היה איש של שלום," אמרו הוריו, וסיפרו כי בתקופה שבה התלהטו הרוחות במדינה עקב מחלוקות פנימיות, טען כי אלו אינן מחלחלות פנימה, לצבא, סיפר על הלכידות השוררת בקרב חבריו ליחידה והדגיש את הצורך להשאיר את צה"ל מחוץ לכל ויכוח. "את החיילים זה לא מעניין," חזר ואמר.

באוגוסט 2023, במסגרת "שבוע לחץ" – אחד השבועות המורכבים ביותר במסלול הכשרת הלוחם – התקיים אימון זחילה לילי בתוואי שאורכו ארבע-מאות מטרים, במתקן "אדם" שליד מודיעין. הלל ש"פתח פער" בזחילתו המהירה סטה מנתיב הזחילה המתוכנן, איבד קשר עם חבריו, התמוטט ונפל.

טוראי הלל-נחמיה אופן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ז באב תשפ"ג (14.8.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הניח אחריו הורים, שני אחים וארבע אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי. משפחתו חקקה על מצבתו את המילים: "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות, אני שייך".

"היית מתנה ופניך פני מלאך," ספדה לו אימו, "כל דבר שהתחלת ונגעת בו עשית על הצד השלם ביותר." ספד לו אביו: ״הלל יקר, זכינו לילד מלא קסם, עיניים גדולות, נעימות, שובות בקסמן. כאשר גדלת התחלת להדהים אותנו בכישרונותיך. תמיד נשארת בגובה העיניים. קיבלת על עצמך להתקשר יום יום לאבא ואימא, הבאת לאימא פרחים בערב שבת. ניחנת ברגישות. היית גאה בשפתך העברית. מי שניסה להגדיר אותך נכשל. בשבת בבוקר היית קם עם אור ראשון, שר לעצמך, מגיע לבית הכנסת יחף, עטוף בטלית בדרכך הייחודית. סירבת לחשוב על פירודים. דמותך היא דוגמה לאהבת חינם ולכבוד הדדי, ללמוד לחבר דעות שונות, וצוואתך לחברה בישראל: השאירו את הצבא מלוכד ונקי מכל ויכוח."

חברו לצוות ביחידת "יהל"ם", עברי, ספד לו בשם הצוות: ״הלל, חמישה חודשים היינו ביחד. זה זמן קצר מדי. למדנו ממך כל כך הרבה. על רעות, השקעה, מצוינות ותשוקה בלתי מתפשרת לחיים. איבדנו את הלב הפועם של הצוות – תמיד דאגת לכלל לפני עצמך. היית חבר אמיתי שבאמת אכפת לו. אף פעם לא חיפשת קרדיט. רשמת ביומן האישי שלך את ימי ההולדת של כל אחד מאיתנו בשביל שכשיגיע היום – שכל אחד ירגיש משמעותי וחשוב. נתגעגע לקסם האישי שלך, לטוב לב, לשאיפות הבלתי נגמרות שלך. אוהבים ומתגעגעים בלי סוף.״

רפאל (רפא), רכז הנוער ביישוב כרמי צור: ״הלל אח יקר, מה שווה החבורה שלנו בלי האריה שבחבורה? היית יחיד ומיוחד. נעים, מתוק ועדין, ועם זה ידעת לחתור לאמת. אתה הדוגמה ל'האמת והשלום אהבו'. הכול בנועם. אתה גם חדור מטרה ויודע להגיע למטרות בדרך שלך. תמיד לשים לב לכל אחד. הלל, להיות חבר שלך זה ללמוד סבלנות, דיוק. לימדת אותנו להיות ישר. לימדת אותנו נחישות. אנחנו נפרדים ממך, אבל תישאר איתנו. מבטיחים לא לעגל פינות. תודה שהיית איתנו כל השנים האלה. תישאר איתנו תמיד. יהי זכרך ברוך.״

לאחר נפילתו פרסמה משפחתו כמה משפטים מיומניו האישיים: "התפקיד של צה"ל הוא להפוך אותי למכונת מלחמה, והתפקיד שלי בתוך צה"ל הוא לשמור על מותר האדם שבי"; "הו אלי, רק תפילה אשא – שלעולם בני אדם לא ייעשו עבורי מובנים מאליהם"; "הדרך להגיע לאלוהיי בעולם של טבע היא דרך מפגש, מפגש עם בני אדם שנבראו בצלמו."

אחד מחבריו פרסם מכתב פרידה שקיבל מהלל בעת גיוסו: "קשר – זה מה שמחבר בינינו כשאנחנו נפגשים. געגוע – זה מה שמחבר בינינו כשאנחנו נפרדים. קשר יכול להיפרם עם הזמן; את הגעגוע גם המוות לא יכול לנצח. גם אם נרצה מאוד, שום כוח בעולם לא יכול להבטיח לנו שנשמור על קשר בעוד עשור. אבל כאן ועכשיו אני מוכן להצהיר שאני מתגעגע. וכמו שאמרת, אם אני מתגעגע אליך, אני יכול להיות בטוח שגם אתה מתגעגע אליי."