בחייהם ציוו - קטע של הראל שרביט

אחד מחייליו סיפר: "'מה הדבר הראשון שאתם עושים כשמגיעים הביתה?' פתח שרביט, ה-ס' (סגן) שלנו, את תדריך היציאה. כולנו ענינו מיד: 'מפרקים את הנשק לשלושה חלקים'. 'לא!' צעק שרביט, 'דבר ראשון בוסה לאמא'. הראל שרביט. ה-ס' האגדי".

באחד הימים, פגש קבוצה של לוחמי "גולני" ושם לב שרוחם נפלה. הוא אמר להם שלכוחות הלוחמים כרגע אין מה להפסיד – או שיילחמו ויעזרו להביס את האויב, או שחלילה, אם ייהרגו על קידוש השם, יעלו לכיסא הכבוד עם רבי עקיבא בהיכל ויהיו מליצי יושר מלמעלה. דבריו הצליחו לרומם את רוחם ולהכניס בהם מוטיבציה, והם המשיכו לצטט אותו שבועות לאחר מכן. אחד הלוחמים אמר: "זאת הייתה רבע שעה איתו, אבל זה הולך איתנו עד עכשיו".

בנם של נגה ויצחק. נולד ביום י' בחשוון תשנ"א (29.10.1990) בבנימין. אח לדוד, משה ונעמה.

הראל גדל ביישוב כוכב יעקב שבבנימין. ילד רגיש, עדין וברוך כישרונות. התחנך על ערכי אהבת התורה, הארץ והעם.

באוגוסט 2009 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 97 של חטיבת "כפיר" – גדוד "נצח יהודה". הוא בלט בערכיו, במסירותו לתפקיד וביכולותיו הגבוהות, התקדם לתפקידי פיקוד ויצא לקצונה.

כשסיים את קורס הקצינים, שימש כמ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגות הגדוד, ובהמשך שימש כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגת ההכשרות. הוא היה מפקד מוערך שלא רק דחף את חייליו להיות לוחמים מצטיינים ומקצועיים, אלא הקפיד להקנות להם ערכים בכל הזדמנות.

לאחר השחרור עבד, בין היתר, בתחום הבנייה.

יחד עם אחיו, הקים את "חוות עמק תרצה" בצפון בקעת הירדן, והשקיע בכך זמן, מאמץ ומשאבים רבים. החווה הוקמה מתוך רצון ליישב את הארץ ולחבר למקום אנשים מכל רחבי המדינה, והיא כוללת חאן אירועים ואירוח כפרי.

הראל היה אדם תאב חיים, איש של עשייה, שעשייתו נבעה מתוך רגש ועוררה גם אחרים לפעול ולעשות. הוא חי את החיים בעוצמה, התלהב והתרגש מכל פרט קטן, ולא חשש להביע את התלהבותו, להחמיא ולפרגן לכל סובביו בלי הפסקה וברוחב לב.

"שילוב מיוחד של איש שעושה רושם מאוד קשוח", סיפר אחד מחבריו, "ומצד שני אתה רואה כמה עדינות יש בו".

היה לו חוש צדק מפותח וחוסר יכולת לקבל עוולות ולעבור על כך לסדר היום. הוא האמין בצדקת דרכו, ידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומה נכון מבחינתו לעשות, ופעל אך ורק על פי האמת שלו. תמיד הקפיד להביע את דעתו ומעולם לא חשש לומר את מה שהוא חושב ולהתעקש על מה שחשוב לו.

הייתה בו חמלה רבה ורוח התנדבות, ובכל הזדמנות נחלץ לעזור לכל מי שהיה זקוק לו. הוא התנדב בארגון "יד לאחים", שם סייע לנשים שנקלעו למצבי סיכון. תמיד כשנשלחה משימה בקבוצת הוואטסאפ של הארגון, הוא היה הראשון לענות, ולקח על עצמו משימות חילוץ מסוכנות.

מכריו מספרים שנהג לפזר צדקה ללא גבול ולתרום אחוזים ניכרים משכרו לאחרים. אחד מחבריו סיפר שבדירה שבבעלותו, התגוררה בעבר שוכרת שלא שילמה את שכר הדירה. אחרי שלושה חודשים, הראל נסע אליה על מנת לגבות את החוב, ובסופו של דבר, לא רק שלא גבה את הסכום שהייתה חייבת לו אלא נתן לה כסף בעצמו.

הוא אהב ללמוד תנ"ך ולהעביר שיעורים בספר "משלי", אליו התחבר בזכות אמרות המוסר המרובות שבו. תמיד דגל בעבודה על המידות ובהתפתחות, וחלק את מסריו ואת ערכיו עם כל הקרובים לו.

חיוכו ופניו המאירות כבשו לבבות רבים, והוא היה מוקף בחברים ואוהבים. בכל מקום אליו הגיע, לקח לו דקות ספורות להתחבר לכולם, להכניס אחרים לליבו ולהיכנס לליבם.

הוא נהנה לטייל ברחבי הארץ, בעיקר באזורים פחות מטוילים, נהג לנגן בגיטרה ולשיר. הפיוט האהוב עליו ביותר היה "ארץ הקדושה יקרה חמודה", של רבי אברהם סלמה, והוא הקפיד לשיר אותו במלואו בכל ערב שבת.

היו לו חלומות רבים והוא בורך ביכולות רבות שאפשרו לו להגשים אותם ולהפוך אותם למציאות. אך יותר מכול חלם להתחתן ולהקים משפחה, ואת החלום הזה לא הספיק להגשים.

הראל התגייס למילואים בבוקר המתקפה שמחת תורה תשפ"ד. בתחילה שובץ ביחידה שלא יועדה להיכנס קרקעית לרצועת עזה. אך הראל התעקש להיכנס ללחימה ברצועה ולאחר מאמצים גדולים מטרתו הושגה, והוא הצטרף לתמרון הקרקעי כקצין לוחם בגדוד יחס"ם גבעתי. הוא היה בתוך הכוחות שנכנסו ראשונים לרצועת עזה, שלושה שבועות לאחר פרוץ הלחימה. לאחר מכן הראל ביקש להשתבץ בגדוד 7008 של חטיבה 551, חטיבת מילואים מובחרת ומוצנחת הנקראת עוצבת "חִצֵי האש", במטרה להיכנס ללחימה יותר חזיתית ולהיות בקו האש הראשון. הוא נכנס למלחמה מלא בתחושת שליחות ומוטיבציה.

 

ב-3 בנובמבר, בעיצומה של הלחימה, התבשר על מותו של חבר קרוב ואמר לחבר משותף: "נורא, נורא אחי. אין זמן לבכות, אין זמן להכיל את כל הטירוף הזה. זה כמו לשתות מים בשלוקים מג'ריקן ענק. אתה לא יכול להכיל את זה, עזוב. חייבים לנצח".

בפעמים שבהן יצא הביתה להפוגה, הקפיד לבקר כמה שיותר חברים ובני משפחה, השתתף בהלוויות של נופלים והגיע לנחם את משפחותיהם.

ב-29.12.2023 נכנס עם הגדוד לקרב נוסף, ותוך כדי צעידה אל היעד, כשהם עוצרים וממתינים להתקדמות של כוח, התמוטט בצמוד לו עמוד מתכת של רשת החשמל המקומית. הראל נהרג במקום.

סרן הראל שרביט נפל בקרב ביום י"ז בטבת תשפ"ד (29.12.2023). בן שלושים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

אביו, יצחק, ספד לו: "המילים האחרונות שלך היו: 'זה הקרב האחרון'... היית דעתן וידעת לדבר, החיילים הלכו תמיד אחריך. הייתה לך מסירות ואהבה לעם ישראל. הייתה לך אישיות מורכבת, אך ענקית. היית אדם מתוחכם ומפולפל".

אחיו, דוד, ספד: "צר לי עליך אחי הראל, נעמת לנו מאוד. זה מות גיבורים, יחד עם כל הגיבורים שנפלו לפניך בקרב. לימדת אותנו כל כך הרבה. כל דבר שלמדת ישר הלכת לעשות איתו מעשה... כל מי שפגש את הראל מיד התאהב בו. היית מלא חן... היו לך תוכניות גדולות. להתחתן, להתחתן ועוד פעם להתחתן. בשבילי התחתנת אלף פעמים".

אחיו, משה, ספד: "היינו ממש קרובים. תמיד שאלתי אותו מתי הוא חוזר ומתי הוא כבר מגיע... ביציאה האחרונה שלו הוא ממש התלהב ולא הבנו ממה הוא כל כך מתלהב. הוא נהנה מכל עץ, מכל פרח ומכל מה שברא הקדוש ברוך הוא...

"היית מלא רחמים. היית רחמן על כל ילד קטן. כל כך רצית לפעול ורק לעשות למען כולם... לא היה לך מנוח. גם בחווה שהקמנו ביחד, בכל פעם שאמרתי שמשהו חסר, ישר קמת ועזרת להביא אותו. תמיד היית מרים אותי ונותן לי ביטחון. היית תומך תמיד. הייתה לך נאמנות שגם הביאה אותך לפעמים להתאכזב מאנשים. הבנת עם הזמן כמה הלב שלך היה גדול, כולך היית לב. כל הזמן רצית להשפיע ולעשות טוב".

אחותו, נעמה, ספדה: "הראל, היית הגיבור של המלחמה כמו שהיית הגיבור של היומיום. אני לא הכרתי אדם עם כוחות חיים כמו שלך. נלחמת למען הארץ הקדושה, כל הסגולות שבעולם היו עליך. אני אוהבת אותך, אתה תהיה חסר לנו... תודה שדאגת לי תמיד והיית שם לצידי. אני לא אשכח אותך בחיים. כל הצעצועים שנתת לבן שלי אליהו, כל מה שיש לו אתה קנית לו. היה לך לב ענק. כל הזמן".

שר המורשת עמיחי אליהו ספד: "הדובר שלי היה חייל שלך, הוא סיפר לי מי היית. הם הראו לי סרטונים שלך ושמעתי את האור שלך. ראיתי את הדאגה שלך לעם ישראל. העולם כולו זקוק לאור כמו שלך. אני רואה את מראה פניך ואת חבריך ומקבל מהם כוח".

חברת הכנסת לימור סון הר-מלך ספדה: "כל פעם שעליתי לדבר הבטחתי לעצמי שלא אבכה, אבל כשראיתי את הראל נזכרתי בכל הפעמים שהוא ניצב למען העם הזה. תמיד היה נאבק, תמיד רצה לעזור ולשמור על כולם. הראל רצה לשמור על העם היהודי, זה מה שהיה חשוב לו. אנחנו לא מבינים את מי איבדנו. מי שהכיר את הראל, הוא היה לוחם. איש של צדק ואמת. הוא לא יכל לראות שנעשה עוול, הוא זעק תמיד מהנשמה, הוא רצה רק צדק".

משפחתו של הראל החליטה להקים את "מרכז הראל לגבורת ישראל" בחוות עמק תרצה. במטרה להנחיל לציבור את ערכיו - אהבת ארץ ישראל ותורת ישראל, זהות יהודית, דבקות באמת, גבורה ועוצמה.

סרט לזכרו הופק על ידי מיזם "רגע של חכמה", במסגרת פרויקט ההנצחה "הם היו גיבורים". הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "היחיד שלא פחד לקום".

עמודים לזכרו נפתחו באתר remember.bio ובאתר memoriz.plus ובהם תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות.

בנם של נגה ויצחק. נולד ביום י' בחשוון תשנ"א (29.10.1990) בבנימין. אח לדוד, משה ונעמה.

הראל גדל ביישוב כוכב יעקב שבבנימין. ילד רגיש, עדין וברוך כישרונות. התחנך על ערכי אהבת התורה, הארץ והעם.

באוגוסט 2009 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 97 של חטיבת "כפיר" – גדוד "נצח יהודה". הוא בלט בערכיו, במסירותו לתפקיד וביכולותיו הגבוהות, התקדם לתפקידי פיקוד ויצא לקצונה.

כשסיים את קורס הקצינים, שימש כמ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגות הגדוד, ובהמשך שימש כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגת ההכשרות. הוא היה מפקד מוערך שלא רק דחף את חייליו להיות לוחמים מצטיינים ומקצועיים, אלא הקפיד להקנות להם ערכים בכל הזדמנות.

לאחר השחרור עבד, בין היתר, בתחום הבנייה.

יחד עם אחיו, הקים את "חוות עמק תרצה" בצפון בקעת הירדן, והשקיע בכך זמן, מאמץ ומשאבים רבים. החווה הוקמה מתוך רצון ליישב את הארץ ולחבר למקום אנשים מכל רחבי המדינה, והיא כוללת חאן אירועים ואירוח כפרי.

הראל היה אדם תאב חיים, איש של עשייה, שעשייתו נבעה מתוך רגש ועוררה גם אחרים לפעול ולעשות. הוא חי את החיים בעוצמה, התלהב והתרגש מכל פרט קטן, ולא חשש להביע את התלהבותו, להחמיא ולפרגן לכל סובביו בלי הפסקה וברוחב לב.

"שילוב מיוחד של איש שעושה רושם מאוד קשוח", סיפר אחד מחבריו, "ומצד שני אתה רואה כמה עדינות יש בו".

היה לו חוש צדק מפותח וחוסר יכולת לקבל עוולות ולעבור על כך לסדר היום. הוא האמין בצדקת דרכו, ידע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ומה נכון מבחינתו לעשות, ופעל אך ורק על פי האמת שלו. תמיד הקפיד להביע את דעתו ומעולם לא חשש לומר את מה שהוא חושב ולהתעקש על מה שחשוב לו.

הייתה בו חמלה רבה ורוח התנדבות, ובכל הזדמנות נחלץ לעזור לכל מי שהיה זקוק לו. הוא התנדב בארגון "יד לאחים", שם סייע לנשים שנקלעו למצבי סיכון. תמיד כשנשלחה משימה בקבוצת הוואטסאפ של הארגון, הוא היה הראשון לענות, ולקח על עצמו משימות חילוץ מסוכנות.

מכריו מספרים שנהג לפזר צדקה ללא גבול ולתרום אחוזים ניכרים משכרו לאחרים. אחד מחבריו סיפר שבדירה שבבעלותו, התגוררה בעבר שוכרת שלא שילמה את שכר הדירה. אחרי שלושה חודשים, הראל נסע אליה על מנת לגבות את החוב, ובסופו של דבר, לא רק שלא גבה את הסכום שהייתה חייבת לו אלא נתן לה כסף בעצמו.

הוא אהב ללמוד תנ"ך ולהעביר שיעורים בספר "משלי", אליו התחבר בזכות אמרות המוסר המרובות שבו. תמיד דגל בעבודה על המידות ובהתפתחות, וחלק את מסריו ואת ערכיו עם כל הקרובים לו.

חיוכו ופניו המאירות כבשו לבבות רבים, והוא היה מוקף בחברים ואוהבים. בכל מקום אליו הגיע, לקח לו דקות ספורות להתחבר לכולם, להכניס אחרים לליבו ולהיכנס לליבם.

הוא נהנה לטייל ברחבי הארץ, בעיקר באזורים פחות מטוילים, נהג לנגן בגיטרה ולשיר. הפיוט האהוב עליו ביותר היה "ארץ הקדושה יקרה חמודה", של רבי אברהם סלמה, והוא הקפיד לשיר אותו במלואו בכל ערב שבת.

היו לו חלומות רבים והוא בורך ביכולות רבות שאפשרו לו להגשים אותם ולהפוך אותם למציאות. אך יותר מכול חלם להתחתן ולהקים משפחה, ואת החלום הזה לא הספיק להגשים.

הראל התגייס למילואים בבוקר המתקפה שמחת תורה תשפ"ד. בתחילה שובץ ביחידה שלא יועדה להיכנס קרקעית לרצועת עזה. אך הראל התעקש להיכנס ללחימה ברצועה ולאחר מאמצים גדולים מטרתו הושגה, והוא הצטרף לתמרון הקרקעי כקצין לוחם בגדוד יחס"ם גבעתי. הוא היה בתוך הכוחות שנכנסו ראשונים לרצועת עזה, שלושה שבועות לאחר פרוץ הלחימה. לאחר מכן הראל ביקש להשתבץ בגדוד 7008 של חטיבה 551, חטיבת מילואים מובחרת ומוצנחת הנקראת עוצבת "חִצֵי האש", במטרה להיכנס ללחימה יותר חזיתית ולהיות בקו האש הראשון. הוא נכנס למלחמה מלא בתחושת שליחות ומוטיבציה.

 

ב-3 בנובמבר, בעיצומה של הלחימה, התבשר על מותו של חבר קרוב ואמר לחבר משותף: "נורא, נורא אחי. אין זמן לבכות, אין זמן להכיל את כל הטירוף הזה. זה כמו לשתות מים בשלוקים מג'ריקן ענק. אתה לא יכול להכיל את זה, עזוב. חייבים לנצח".

בפעמים שבהן יצא הביתה להפוגה, הקפיד לבקר כמה שיותר חברים ובני משפחה, השתתף בהלוויות של נופלים והגיע לנחם את משפחותיהם.

ב-29.12.2023 נכנס עם הגדוד לקרב נוסף, ותוך כדי צעידה אל היעד, כשהם עוצרים וממתינים להתקדמות של כוח, התמוטט בצמוד לו עמוד מתכת של רשת החשמל המקומית. הראל נהרג במקום.

סרן הראל שרביט נפל בקרב ביום י"ז בטבת תשפ"ד (29.12.2023). בן שלושים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

אביו, יצחק, ספד לו: "המילים האחרונות שלך היו: 'זה הקרב האחרון'… היית דעתן וידעת לדבר, החיילים הלכו תמיד אחריך. הייתה לך מסירות ואהבה לעם ישראל. הייתה לך אישיות מורכבת, אך ענקית. היית אדם מתוחכם ומפולפל".

אחיו, דוד, ספד: "צר לי עליך אחי הראל, נעמת לנו מאוד. זה מות גיבורים, יחד עם כל הגיבורים שנפלו לפניך בקרב. לימדת אותנו כל כך הרבה. כל דבר שלמדת ישר הלכת לעשות איתו מעשה… כל מי שפגש את הראל מיד התאהב בו. היית מלא חן… היו לך תוכניות גדולות. להתחתן, להתחתן ועוד פעם להתחתן. בשבילי התחתנת אלף פעמים".

אחיו, משה, ספד: "היינו ממש קרובים. תמיד שאלתי אותו מתי הוא חוזר ומתי הוא כבר מגיע… ביציאה האחרונה שלו הוא ממש התלהב ולא הבנו ממה הוא כל כך מתלהב. הוא נהנה מכל עץ, מכל פרח ומכל מה שברא הקדוש ברוך הוא…

"היית מלא רחמים. היית רחמן על כל ילד קטן. כל כך רצית לפעול ורק לעשות למען כולם… לא היה לך מנוח. גם בחווה שהקמנו ביחד, בכל פעם שאמרתי שמשהו חסר, ישר קמת ועזרת להביא אותו. תמיד היית מרים אותי ונותן לי ביטחון. היית תומך תמיד. הייתה לך נאמנות שגם הביאה אותך לפעמים להתאכזב מאנשים. הבנת עם הזמן כמה הלב שלך היה גדול, כולך היית לב. כל הזמן רצית להשפיע ולעשות טוב".

אחותו, נעמה, ספדה: "הראל, היית הגיבור של המלחמה כמו שהיית הגיבור של היומיום. אני לא הכרתי אדם עם כוחות חיים כמו שלך. נלחמת למען הארץ הקדושה, כל הסגולות שבעולם היו עליך. אני אוהבת אותך, אתה תהיה חסר לנו… תודה שדאגת לי תמיד והיית שם לצידי. אני לא אשכח אותך בחיים. כל הצעצועים שנתת לבן שלי אליהו, כל מה שיש לו אתה קנית לו. היה לך לב ענק. כל הזמן".

שר המורשת עמיחי אליהו ספד: "הדובר שלי היה חייל שלך, הוא סיפר לי מי היית. הם הראו לי סרטונים שלך ושמעתי את האור שלך. ראיתי את הדאגה שלך לעם ישראל. העולם כולו זקוק לאור כמו שלך. אני רואה את מראה פניך ואת חבריך ומקבל מהם כוח".

חברת הכנסת לימור סון הר-מלך ספדה: "כל פעם שעליתי לדבר הבטחתי לעצמי שלא אבכה, אבל כשראיתי את הראל נזכרתי בכל הפעמים שהוא ניצב למען העם הזה. תמיד היה נאבק, תמיד רצה לעזור ולשמור על כולם. הראל רצה לשמור על העם היהודי, זה מה שהיה חשוב לו. אנחנו לא מבינים את מי איבדנו. מי שהכיר את הראל, הוא היה לוחם. איש של צדק ואמת. הוא לא יכל לראות שנעשה עוול, הוא זעק תמיד מהנשמה, הוא רצה רק צדק".

משפחתו של הראל החליטה להקים את "מרכז הראל לגבורת ישראל" בחוות עמק תרצה. במטרה להנחיל לציבור את ערכיו – אהבת ארץ ישראל ותורת ישראל, זהות יהודית, דבקות באמת, גבורה ועוצמה.

סרט לזכרו הופק על ידי מיזם "רגע של חכמה", במסגרת פרויקט ההנצחה "הם היו גיבורים". הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "היחיד שלא פחד לקום".

עמודים לזכרו נפתחו באתר remember.bio ובאתר memoriz.plus ובהם תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות.