בנם של בטי בתיה ואריה. נולד ביום ל' בחשוון תשס"ג (5.11.2002) בירושלים. אח צעיר לעדן ותומר.

גדל והתחנך בירושלים. ילד שחיוך נסוך על פניו וצחוקו המתגלגל ממיס לבבות. למד בתיכון "גבעת גונן" במגמת תקשורת. רועי אהב ליצור סרטונים ואף חנך את אולפן הרדיו של בית הספר. תלמיד ידען אך צנוע, "מים שקטים חודרים עמוק", כדברי מכריו. ניחן בכישורי מנהיגות, בשקט נפשי ובקסם אישי שמשכו אליו חברים רבים. בביתו ספג ערכים של אהבת הארץ והעם.

מגיל צעיר אהב ספורט. הוא התאמן בג׳ודו במשך שנים, התחרה וזכה במדליות. אביו אריה התלוצץ ואמר כי הוא מסיע את רועי לתחרויות רק כדי לצפות בו מנצח בתוך שלוש שניות באיפון את יריבו וביקש ממנו להאריך קצת את הקרב. אם מהעיסוק בג'ודו למד התמדה ונחישות בדרך להשגת יעדים, כדורגל וכדורסל היו עבורו הנאה צרופה. רועי היה תמיד עם כדור ביד. הוא שיחק כדורגל והשתתף בליגת השכונות בירושלים. בכדורסל היה אוהד מושבע של "הפועל ירושלים" וליווה את הקבוצה לכל מגרש בארץ. הוא גם צפה באדיקות בכל ערוצי הספורט, היה בקי בפרטיו כל שחקן בליגה, והתעורר במיוחד באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי NBA. מדי שנה רץ במרתון ירושלים. חלומו היה לשלב בין שתי אהבותיו הגדולות - ספורט ותקשורת - ולהיות שדרן ספורט.

בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך. "הנסיך של המשפחה", כדברי יקיריו. רועי היה בן זקונים שכיבוד אב ואם היו נר לרגליו, בכל עת הכיר תודה להוריו. עדן אחותו סיפרה שהיה עבורה מקור גאווה, ואחיו תומר העיד שהיה שותף הסוד שלו.

לאחר סיום לימודיו, המשיך רועי לשנת שירות במכינה הקדם-צבאית "דרך ארץ", שלוחת אשלים בנגב. נעם מדריכתו סיפרה על בחור רגוע עם חיוך מאיר עיניים, מלא נתינה, שמחה, שיח עמוק ולב פתוח. במכינה עבר מסע גדילה והתבגרות שעיצב את אישיותו והעצים את תכונות המנהיגות והחוסן הנפשי שלו. בחוברת של המכינה כתב רועי: "אני רוצה להיות חלק ממשהו גדול".

את ניצן מאשקלון פגש במכינה בשנת 2020. נרקם ביניהם קשר זוגי שעד מהרה הפך לאהבה טהורה ויפה. בני הזוג נפגשו בכל הזדמנות ותכננו עתיד משותף.

רועי ידע כבר בתיכון שברצונו לשרת בחטיבת "גבעתי", כדי להמשיך את דרכו של סמל- ראשון ליאל גדעוני שלמד בבית ספרו ונפל במבצע "צוק איתן" ב-2014. בריאיון שנתן ביום הגיוס ל"מקור ראשון" סיפר רועי על אהבת המדינה שבוערת בו ועל החיבור המיוחד שלו לליאל: "אני מתרגש מאוד ולחוץ מאוד. יש חששות וזה טבעי, אבל אני מביא את כל מה שיש ובא, מה שנקרא, ברבאק. בחרתי בגבעתי בגלל ליאל גדעוני. איכשהו הגורל קישר בינינו. ליאל למד חמש שנים מעליי בבית הספר והמחנכת שלו הייתה המחנכת שלי. היא תמיד אמרה לי שאני ילד מיוחד עבורה כי אני וליאל נולדנו באותו יום. אנחנו אוהדים את אותה קבוצת כדורסל 'הפועל ירושלים' ובהמשך למדתי במגמת תקשורת ובחרתי להכין סרט לזכרו. אפילו היה לי קשר עם אימא שלו וקיבלתי בשנה האחרונה מלגה מיוחדת לזכרו. כך שהחיבור לגבעתי הרגיש לי מאוד טבעי, אי אפשר היה לברוח מהחיבור אליו".

ביום 23.3.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת "גבעתי". הוא עבר בהצלחה את המסלול המפרך וזכה להערכת מפקדיו. לאחר מכן יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) ובאוגוסט 2022 פיקד על טירונים בפלוגת החוד של גדוד "צבר". רועי היה מפקד למופת שידע לדבר עם פקודיו בגובה העיניים ודאג להם. "אני אבא של כולם", כך אמר להוריו. לא פעם סיים במהירות שיחה כדי לתת לאחד הטירונים את הטלפון שלו על מנת שיתקשר למשפחתו. אחד מחייליו סיפר כי כאשר שקל לפרוש מהמסלול המאתגר, רועי תמך בו ושכנע אותו לא לוותר והוא נשאר ביחידה.

אדם מלא אופטימיות ושמחת חיים שראה את הטוב בכל אדם. רועי נהג לומר "חייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר רועי שהה בביתו בירושלים. עם תחילת המתקפה התקשר לחייליו כדי לבדוק מה שלומם ויצא לדרום. למחרת היה אמור לצאת לטיול משתחררים, וכעבור שבועיים להשתחרר מצה"ל. במקום זאת, יצא להילחם בקיבוץ כפר עזה. בימים הבאים השתתף בטיהור הקיבוץ ממחבלים והציל משפחות רבות. אחרי שנפל ותמונתו התפרסמה הגיעו לבית המשפחה תושבי הקיבוץ שזיהו אותו כמי שחילץ אותם מהממ"ד.

אחרי שלושה ימי לחימה בקיבוץ יצאו לאימונים לקראת כניסה לרצועת עזה, אז כתב רועי לאהוביו: "אימא, אבא, ניצני, עדן ותומר, אני אוהב אתכם. הייתם הכי טובים שיש... אני לא מתחרט על כלום, היה לי את השירות הכי טוב שאפשר לבקש, עם הסוף הכי מתוק שיש. יש לי לוחמים אריות, זכות לפקד עליהם, דרכו של ליאל איתנו גם פה. החיוך עולה בכל רגע אפשרי, לראות את כל מי שנמצא פה זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה... ניצני אהובה שלי, את המלאך הקטן שלי. תודה על הזמן איתך ועל כל מה שלימדת אותי, את אלופה, תאמיני בעצמך. תהיי חזקה בשבילי... לחברים שלי תודה על מי שאתם, אני מי שאני בזכותכם. אימא ואבא, הייתם כל מה שיכולתי לאחל לעצמי ויותר. תבטיחו לי דבר אחד - שאמא תמשיך ללכת למשחקים של ה'פועל', אבל איתך הפעם! עדן ותומר אהובים שלי, לא קיימים הרבה קשרים כמו שלנו. הייתם לי מקום בטוח להכול, דוגמה ומופת לאחים גדולים, תעשו לכולם בית ספר ורק תתחזקו מהכול".

בהמשך החודש נכנסה היחידה ללחימה ברצועת עזה.

בבוקר 31.10.2023, בשעה 9:04, מחבלים שיגרו טיל נ״ט לנמ"ר (נגמ"ש מרכבה) שבו נסעו רועי וחייליו בצפון הרצועה. הטיל פגע ברכב והפעיל חומרי נפץ שהיו בתוכו. אחד-עשר מתוך שנים-עשר הלוחמים ברכב, ובהם רועי, נהרגו.

סמל-ראשון רועי דאוי נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד (31.10.2023). בן עשרים בנופלו, חמישה ימים בטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

אחותו עדן ספדה: "לפני שנתיים כתבתי לך ליום ההולדת שאם אפשר היה לשכפל אותך להמוני אנשים זהים, הייתי בטוחה שמדינת ישראל נמצאת בידיים הכי טובות בעולם. ולא בגלל שהן חזקות ומיומנות, בגלל שהן מחוברות ללב של אחד כמוך... אהובי שלי, כך קראתי לך. כשנכנסת לעזה כתבתי שהלב מתפוצץ מגעגועים וגאווה עד שכואב. אני בטוחה שאתה האדם הזה שגרם לחיילים שלך לחייך ברגעים הכי קשים שלהם שם. אתה האור איפה שיש חושך. אתה הטוב גם כשפחות טוב.... הלב שלי ספוג רגעים איתך... תבטיח לי שתבוא לי בחלום ולא תשאיר אותי לבד דקה. העיניים היפות שלך נעצמו לנצח. אתה תמיד תהיה איתי, בראשי, בליבי, בנשמתי ובגופי".

ניצן בת זוגו ספדה: "רועי, כמה אושר יש בי כשאני איתך, מעולם לא דמיינתי שאקבל בן זוג כמוך. איך אפשר לחייך כשאתה לא פה? איך אני ממשיכה מפה? שמישהו יגיד לי איך ממשיכים קדימה... רועי שלי, אתה תמיד תהיה האהבה הכי גדולה. הבטחת שאתה חוזר מהמלחמה ומציע לי [נישואין]. רצינו להזדקן ביחד. אני שומרת על הטבעות שלי קרוב ללב... גאה בך, לוחם שלי. תבוא לבקר אותי בחלומות, אני בטוחה שתמצא את הדרך. אני בטוחה שאפגוש אותך שוב".

בני משפחתו של רועי הקימו את עמותת "אור לרועי" שפועלת להנצחתו ולהנחלת מורשתו.

הופקו שלט חוצות, מדבקה ובקבוק יין הנושאים את המשפט המזוהה עם רועי "ורק תתחזקו מהכול".

המשפחה הוציאה חולצה עם תמונה של רועי וברקע ארץ ישראל שלמענה הוא נלחם, על החולצה תווים מפוזרים שמסמלים את האהבה שלו למוזיקה ומשפט הלקוח מהשיר "לחזור הביתה" (עמרי גליקמן, התקווה 6) – "אנ'לא מחליף את החיים שלי בחיים". וזה רועי, כתבו אוהביו - אם היו אומרים לו שהוא לא חוזר מעזה, היה עושה זאת שבעים פעם.

במסגרת מיזם "רצים לזכרם", הוקמה קבוצת ריצה עם חבריו של רועי מהגדוד ומהתיכון. כארבע-מאות משתתפים רצו במרתון ירושלים כשהם עטופים בדגל סגול ולבן עם דמותו והמילים "ורק תתחזקו מהכול".

נערך טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו, ואירוע התרמת דם התקיים לזכרו במסגרת חצי גמר אליפות המדינה בכדורסל.