אריאל אליהו הי״ד:

סמל אריאל אליהו בן 19 ממצפה יריחו, לוחם שריון בגדוד 77 שבעוצבת 'סער מגולן'. בשמחת תורה היה מוצב בגבול עזה. עם פרוץ מתקפת הטרור של החמאס הוקפץ הגדוד שלו לבלום את המחבלים. אריאל וצוות הטנק שאיתו ניהלו קרבות קשים על הגדר ומנעו ממחבלים רבים לחדור. אריאל נהרג מטיל נ"ט בשעה שהגן על הארץ שאהב כל כך.

אריאל הוא אח בכור ל־6 אחים. נולד במצפה יריחו, וגדל בשנות ילדותו בארה"ב, שם הייתה משפחתו בשליחות. אריאל זכור כילד ונער חייכן. הסמל שלו היה החיוך עם הפאות הבלונדיניות המזוהות אתו. מספרים עליו שהיה ילד סקרן וחכם. מגיל קטן אהב לקרוא, להחכים וללמוד דברים חדשים. אריאל אהב את לימוד התורה, והשקיע בכך זמן ומאמץ בהתמדה רבה. בגיל בר מצווה סיים ש"ס משניות, בכיתה י"ב סיים ש"ס גמרא, ובכל שנה מחדש סיים ללמוד את כל התנ״ך בשלמותו.

בנוסף ללימוד התורה שאהב, אריאל פיתח את כל הכישרונות שהתברך בהם: למד צילום מקצועי ועריכת תמונות, התחיל ללמוד נגינה בכינור, היה שותף באפיית עוגות לכבוד שבת לחברים בישיבה בה למד, סיפר והציג סיפורי תורה בפני ילדי הגנים, ואהב לשחק עם משפחה וחברים משחקי ספורט ומשחקי קופסה.

בשנות ילדותו בהן גר עם משפחתו בארצות הברית, אריאל טייל בכל רחבי ארצות הברית וקנדה, בטיולים ארוכים שנמשכו שבועות. אריאל נהנה לראות בהתרגשות נופים עוצרי נשימה ותופעות טבע מיוחדות ונדירות, ואהב את העוצמה של ההרים, הנהרות, החי והצומח. כשחזר לארץ, אריאל למד בישיבת "אורות הזורעים", ישיבה סביבתית הדוגלת בלימוד מעמיק, לצד טיולים ואהבת הארץ. אחרי שנים בהן אריאל לא היה בישראל הוא התחיל לגלות את הארץ ולהתאהב בה. הוא למד עליה, העמיק בה והכיר כל מקום שיכל להגיע אליו. בישיבה התלמידים היו יוצאים מספר פעמים בשנה ל"סדנה" שכללה חמישה ימים של הליכה ושינה בשטח, תוך למידה על כל הסובב אותם: מהסלעים והאדמה, החי והצומח, דרך החיבור לתנ"ך, וכלה במשמעות העמוקה של חבל ארץ זה על הנפש של האדם. אריאל אהב את הארץ, במובן הפשוט ביותר. הוא כתב על כך לחבריו בקבוצת ווצאפ של "נקודות טובות".

החיבור העמוק של אריאל היה למדבר. אריאל כתב מסרים עמוקים מאוד אותם שאב מהעוצמה של ה"אין" שבמדבר. בתמונת הפרופיל שלו רואים את אריאל מצלם במכתש ירוחם.

בהתבוננות על המדבר, במכתש הקטן, אריאל כתב את השיר הבא:

אל מול המכתש

הכל כאן יבש

כאילו נכבש

בכבשן של אש

אל מול המכתש

הכל ממש שומם

אין מפריע ורועש,

כל המדבר דומם

אל מול המכתש

כמה יפה ועגול

הקווים הדקים והעדינים

כאילו צוירו במכחול

אל מול המכתש

כל אבן חדה כתער

העננים מכסים את השמש

נושבת רוח סער

אל מול המכתש

בצבעי שחור, אדום וחום

אני מבין את מקומי

וכי כבודי לא שווה כלום

אל מול המכתש

נושא תפילה חרישית

שנלמד מהנגב לחיינו

ונזכה להתחיל מבראשית

השיר הזה הולחן על ידי חירות סופר, נערה שהכירה את אריאל בפייסבוק סביב תחביב הצילום המשותף לשניהם:

אריאל תמיד היה מוקף בחברים, והתאפיין בדאגה לזולת. המוטו שלו היה "אני חי בשביל לעזור לאחרים שסביבי". היקפם של מעשי החסד שלו התגלה רק אחרי מותו, מסיפורים שסיפרו חבריו ומכריו. אריאל היה חבר בעשרות קבוצות ברשת החברתית, בהן הוא הכיר אנשים, דיבר איתם ועזר להם במה שהם צריכים. מקבוצות הקשורות לשאלות בפילוסופיה ואמונה, ועד קבוצות בהן עזר לנערות ונערים במתמטיקה ובלימודים. הוא אפילו יצר קבוצה של "מנגנים בירושלים" שם ארגן מפגשים של נערים ונערות, שהיו באים לנגן בפסנתרים הפזורים בעיר יחד עם כלי נגינה נוספים, פוגשים אנשים, ויוצרים קשרים חדשים.

כשהגיע לגיל צבא יכל אריאל, מבחינת כישוריו, להתגייס ליחידת סייבר או לתפקיד מודיעיני. אולם לאריאל היה חשוב להיות לוחם יחד עם חבריו מישיבת ההסדר שבירוחם, והוא התגייס לשריון,  ושירת בגדוד 77 שבחטיבה 7.

בבוקר של שמחת תורה אריאל היה מוצב בגבול עזה ב"צק"מ סחף", עמדה קדמית ליד הגדר. בסביבות 6:30, כשהחלה מתקפת הטרור, יצאו להגן על הגדר שני טנקים ונמ"ר, והתפצלו לעמדות שונות. אריאל היה התותחן בטנק 2ב. תוך כדי נסיעה לכיוון העמדה צוות הטנק זיהה נקודת חדירה של מחבלים. הצוות עבר למצב לחימה במהירות מעוררת השתאות, ותפקד בעבודת צוות יוצאת מן הכלל. הם ניהלו קרב עם המחבלים והצליחו להרוג אותם. הם התקדמו הלאה ונלחמו בחדירה נוספת שהם איתרו. כשהביטו אחורה, ראו מחבלים נוספים מגיעים מנקודת החדירה הראשונה. הם הסתובבו וחזרו להילחם איתם. בזמן חזרתם לנקודת החדירה הראשונה פגע בטנק טיל נ״ט. מפגיעה זו אריאל נהרג. הטען של הטנק נפצע קשה ולאחר מכן נהרג. מפקד הטנק היה מוגדר כנעדר במשך כמה חודשים, עד שהתקבל מידע שגם הוא נהרג בהיתקלות, וגופתו נחטפה לעזה. היחיד שניצל בחסדי שמיים הוא נהג הטנק, שהצליח להגיע עם הטנק לאיזור המסיבה בנובה, שם הטנק שימש מחסה לעשרות אנשים, והנשק האישי של אריאל שהיה לידו בטנק שימש להם כמגן.

גם בשירותו הצבאי, לא הפסיק אריאל להיות מי שהיה תמיד. באחת ההודעות ששלח אחרי שבת בבסיס, מתגלה אהבתו העזה לעם ולארץ שעל הגנתם מסר את הנפש: "היתה לי שמירה בשבת בבוקר, וכשקראו את ההפטרה שהייתה הפטרת נחמה התחלתי לבכות ונזכרתי כמה אני אוהב נבואות נחמה וגאולה. אז לקחתי איתי תנ"ך לשמירה, פתחתי בישעיהו באזור פרק מ' והתחלתי לדפדף ולקרוא לעצמי עם טעמים, להתרגש ולבכות מהתרגשות. זו הייתה חוויה מרוממת. אבל בעיקר זו הייתה חוויה מיוחדת לנחות לרגע לתוך המציאות ולהבין איזו גאולה זו, שאני עם מדים ונשק בבסיס של צה"ל, עומד באמצע שבת ומזיע להגן על מדינת ישראל בארץ ישראל. ואז הסתכלתי סביבי, ופתאום רואים גאולה בכל אבן, בכל עץ, בכל דשא סינטטי ובכל גרפיטי בעמדה. זאת גאולה כל כך נפלאה שאי אפשר לתפוס בכלל. הנביאים שניבאו עליה לא ידעו כמה יפה זה ייראה וירגיש במציאות".