"והיית אח שמח"

"עד הכדור האחרון"

דברים שכתבה בשמו האם ענבל פיטוסי

זה קרה בתקופה בה הרגשתי הכי משמעותי בחיי, שילה המ"פ כל כך האמין בי, וגם הקצין נמרוד החזיק ממני,

כבר הרבה זמן שחשבתי על קורס מכי"ם אבל הזמן עבר והיה חסר סד"כ אז ויתרתי.

אבל שילה ראה את היכולות שלי, ראה איך אני אוהב את הצוות שלי ומוכן לתת להם את הלב, ראה שידעתי איך לדבר איתם ולהניע אותם לפעולה, ראה איך לימדתי אותם מקצועיות שהבאתי מהקומנדו, ראה איך הייתי יסודי וחשבתי איך לייעל, לשמור על הציוד, לשמור על סדר עד הסוף, איך לשבץ אותם למשמרות, הוא ראה איך אני מתרגל איתם ואיך אני מיישב הדורים בין הצוות הפיקודי לחיילים, רגע לפני פיצוץ…

הוא ראה אותי בנתינה כל כך גדולה ועם כתפיים רחבות כשהחליט שאני ראוי להיות מ"כ על הנמר, זה עשה לי כל כך טוב על הלב ונתתי את כל כולי.

אמא בטח שאלת  את עצמך מה קרה לי ב 7/10 יום שמחת תורה, תקשיבי, השכמתי קום כמו בכל בוקר בצק"ם, היינו בכוננות, כשנפל טיל בחמש וחצי בבוקר על הצק"ם שלנו…

שילה המ"פ קפץ על הנמר יחד עם שמעון מלכה הקשר ואנחנו, עוד חמישה לוחמים סמל רועי ברקת, דור ירחי, דביר זכאי ויעד בן יעקב  ואני, ישי פיטוסי התחלנו בנסיעה לכיוון קו דיווח 50 ובדרך ניסינו להבין מה התצפיתנית צעקה לנו בקשר מספר דקות קודם.

אמא את לא מבינה, תוך דקות נתקלנו במאות מחבלים חמושים ששעטו לכיוונינו, על טנדרים, אופנועים, אופניים או ברגל. ואוו, סוף סוף נתקלנו, סוף סוף יש עבודה!!

איך כיסחנו להם את הצורה, את לא מבינה אמא, אבל משהו מוזר קרה שם,  ככל שהרגנו, הגיעו יותר, עוד ועוד מחבלים מכל עבר ואנחנו יורים ודורסים והורגים… התקרבנו לגדר למרות שהייתה התרעה ו…. פיצוץ ענק, הנמר נפגע מ rpg, כל המערכות של הנמר כבו, הנמר נדם, הקטלנית והקטלן, האוורור הפסיקו לפעול והדלת ננעלה עלינו, רמת הלחץ עלתה ברמות מטורפות, ישבנו שם עשרה לוחמים בתוך קופסת מתכת ללא תוחלת חיים, מנסים להניע את הנמר ויודעים שהדקות ספורות עד שטיל נוסף יפגע בנו. קראנו כולנו קריאת שמע ולפתע לא תאמיני אמא,  הנמר משיב באות חיים, ובקשר התצפיתנית צורחת להגיע דחוף לסייע במוצב נחל עוז בו נמצאים החברים לנשק והתצפיתניות. הנמר התקול זוחל לאיטו ובדרך שילה המ"פ מוציא את ראשו ונשקו ויורה והנמר דורס כמה שיותר, אנחנו מתקרבים למוצב כשאנחנו נחרדים ורואים אש ותימרות עשן….

נכנסנו עם הנמר למוצב, הדרכים בו צרות ורק שילה יורה והנהג דורס עד כמה שאפשר, אך המחבלים הארורים בורחים לכל עבר, פחדנים!!

חשבנו מה לעשות וחשבנו שהכי טוב אם נצא מהבסיס כדי לפרוק מהצריח.

בדרכנו החוצה מהבסיס שילה חטף כדור ליד ואנחנו ניסינו להציל לו את היד.

אמא את לא מבינה, כמה אדרנלין נשפך שם, חיכינו כבר לקרב כזה, חיכינו כבר להיכנס בהם, אבל לא הצלחנו להבין את כמויות המחבלים שהיו שם, איך זה ייתכן??

אמא אני אומר לך,  חשבנו שהיו בבסיס גג עשרה  מחבלים וגם זה בהגזמה, את יודעת כמה היו??? 350!! את קולטת??? 350 מחבלים על 40 לוחמים….

היינו חייבים אמא, היינו חייבים להיכנס לעזור להם בפנים, הם החברים שלנו הזאבים מפלוגה ב', ואיתם תצפיתניות וחיילים בתפקידים שונים, אמא, לא היה מספיק נשק את מבינה??

היינו צריכים לתכנן שכל כדור יפגע בול ויהרוג!!

ביקשנו משילה שיישאר בנמר כי הוא פצוע, והוא הראה לנו איך מחליפים מחסנית עם יד אחת, איזה אלוף ברור שיצאנו אחריו, התחלנו לצעוד לכיוון המוצב, בהתחלה הנמר חיפה עלינו אמא, נתקלנו פעמיים וחיסלנו אותם, פנים מול פנים, את מבינה שאלה היו מחבלים שהיו אמורים לפגע בקיבוץ סעד ונחל עוז?? חיסלנו אותם!!

בשלב הזה הנמר התרחק ונכנס למוצב כדי למשוך את האש ונשארנו חשופים, מצאנו מחסה בין בטונדות נמוכות ואיזה אש נפתחה עלינו אמא, את לא מבינה ואנחנו נותנים בראש בכל הכוח עד ש…..

אני מצטער אמא, עשינו כל מה שיכולנו, הרגנו מלא, נתנו בראש, להציל את הישובים מסביבנו ואת החברים שלנו ולבסוף חטפנו…

אני מצטער אמא, אני איתך תמיד, לא עוזב, לא מרפה, אנחנו חבורה ענקית כאן למעלה, ממשיכים מכאן לעשות הכל בשבילכם, דואגים לכם… אל תדאגו לי אמא, לנו טוב כאן, אבל אתם….

 

כתבה- ענבל פיטוסי