בנם של פרידה ושלמה. נולד ביום ג' באלול תשס"ג (30.8.2003) בשוהם. אח צעיר להילה וחן.

איתי (אליהו) גדל והתחנך בשוהם. מגיל צעיר בלט בחוכמה ובזיכרון מצוין – הכיר את הדגלים של כל המדינות ואת היצרנים והדגמים של כל כלי הרכב כבר כשהיה בן שלוש, וכשהיה בן שבע ידע להמיר בשניות מילים למספרים והשתעשע בגימטרייה.

למד בבית הספר היסודי "ניצנים", בחטיבת הביניים "יהלום" ובתיכון "שוהם". למרות הישגיו הגבוהים, שעליהם מעידה גם תעודת ההצטיינות שקיבל ממשרד החינוך לאחר תום לימודיו, מעולם לא התרברב על כך ונותר צנוע.

ספורטאי מוכשר, בגיל חמש הצטרף לקבוצת "מכבי שוהם" בכדורגל, ובה שיחק עד גיל שמונה-עשרה בעיקר בתפקיד שוער. בלט בהתמדה, במקצוענות ובפרגון לשחקנים האחרים. מאמנו ומנהל הקבוצה תיאר: "שוער מצטיין וחבר טוב, הביא מהשקט שלו למגרש עם חיוך כובש". כן אהד את קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" ועקב באדיקות אחר משחקיה.

מילדות הייתה המוזיקה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא למד לנגן בגיטרה, נהנה מהנגינה ואהב להאזין למגוון סגנונות. במקלחת ובנסיעה נהג לשיר בקולי קולות.

איתי בילה רבות עם חבריו, ואלה אהבו אותו מאוד. יחד טיילו, נסעו לחוף הים, שיחקו במשחקי קופסה כדוגמת "שם קוד" ויצאו למסיבות. החברות עימם הייתה חשובה לו מאוד, והוא התעניין בשלומם מכל הלב.

בהיותו בכיתה י"א הכיר במסיבה את עמית יחיאל, שלמדה בשכבה מתחתיו בבית ספרו. מייד ניצת ביניהם ניצוץ, כפי שתיארה עמית: "הוא חייך חיוך ענק שהיה מרוח על כל הפנים, ולפני שידענו אפילו את השם אחד של השני, עמדתי ובהיתי בפנים היפות שלו והרגשתי שאני נמסה מבפנים". מאז הלך והתפתח בין השניים קשר זוגי. כבן זוג רגיש, הצליח איתי להכיל אותה, ידע להקשיב ולייעץ ושימש לה עוגן.

בינו ובין הוריו שררה קרבה גדולה. בגיל ארבע אמר לאימו: "אם לא היית בעולם, גם אני לא הייתי רוצה להיות". מאחר שהיה צעיר בהרבה מאחיותיו, תמיד זכה מהן ליחס אימהי, ובילדותו ראו בו כעין "צעצוע של הבית", כדברי אחותו. בבית היה שקט, והביטוי "מים שקטים חודרים עמוק" אפיין אותו. כשבגר התפתח בינו ובינן קשר מלא בצחוק ובנועם. הוא התחבר בקלות עם ילדים, ובפרט עם האחיינים שלו, שזכו בדוד אוהב ומסור.

איתי, בחור יפה תואר עם חיוך רחב ומאיר, עיניים טובות וקסם אישי, ניחן בצניעות ובענווה, בטוב לב ובאכפתיות, אדם ערכי ואהוב על הבריות שעזר למי שנזקק. "ילד שמח, ילד טוב עם לב טהור, מצליח בכל מה שנגע בו", סיפרה אימו. בחדרו תלה כרזה עם הכיתוב שאפיין אותו: "תמיד ראשונים". יושרה ואמונה בדרך אפיינו אותו, והוא היה חכם, אינטליגנט ושנון עם זיכרון יוצא דופן, קליטה מהירה, יכולות מתמטיות גבוהות וצורת חשיבה ייחודית.

לאחר שסיים את לימודיו ועד הגיוס לצה"ל עבד במסעדת "טרומן אנד קו" במתחם "איירפורט סיטי" והיה אהוב על עמיתיו.

ביום 16.12.2021 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "אפעה" בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. לאחר שסיים את מסלול הכשרת הלוחם, עבר קורס מפקדי כיתה (מ"כים).

בתום הקורס יצא לחופשה קצרה ובמהלכה טס עם חברים לבודפשט, בירת הונגריה. "כמה צחוקים וכיף חיים עשינו יחד", סיפר אחד החברים.

בשובו מונה לתפקיד מפקד במחלקת טירונים בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח צנחנים). כעבור ארבעה חודשים קודם לתפקיד סמל מחלקה במחזור חדש של טירונים.

כחייל חדור מוטיבציה יצא בשמחה לכל משימה, הוביל ועודד את חבריו ולא התלונן על קושי גם במסעות מאתגרים, וכחקיין מוכשר הופיע מול החיילים וידע להצחיק אותם ולהרים את המורל. בהיותו מפקד התמסר לחייליו ורצה להשפיע עליהם, דיבר עימם בגובה העיניים, נתן עצה טובה ודחף קדימה, והם אהבו אותו. "המפקד הכי טוב שיכולתי לבקש", תיאר אחד מחייליו. מפקדיו ייעדו אותו לקצונה, אך הוא העדיף להשקיע את כל כולו בשירות החובה בלבד ולאחר מכן לטוס לטייל בחו"ל עם חברים.

במהלך שירותו הצבאי עברה המשפחה לגור בבית עריף, מושב סמוך לשוהם.

ביום 4.10.23 חזר איתי מהבסיס כדי להשתתף בחתונה של בת דודתו. הוא התרגש מאוד באירוע, חיבק ונישק את אהוביו, והייתה תחושה של קרבה משפחתית גדולה מתמיד.

ביום הטבח, איתי, שהגיע לחופשת סוף שבוע בביתו ביום הקודם, קיבל מסרון מהיחידה, ובו נכתב שמי שיכול, שייקח נשק ויתייצב בשדרות. בלי להשתהות, בנחישות ובדריכות הכניס לתיקו את המדים הרטובים מכביסה ויצא, אף לא המתין לקבל צידה לדרך מהוריו. הוא לא שעה להצעה של הוריו להמתין להסעה שתצא משוהם, אלא אמר: "תפסיקו, בשביל זה התגייסתי, אני צריך ללכת עכשיו". לאחותו חן כתב בהודעה האחרונה: "תירגעי, אני לא נכנס ללבנון".

כשהגיע לאזור הדרום, חבר לכוח צבאי מבא"ח צנחנים שכלל קצין וחמישה לוחמים נוספים. סמוך לצומת יד מרדכי הם נתקלו בקבוצה של שלושה אזרחים שיצאו לריצה לפני תחילת המתקפה, הסתתרו מאחורי בטונדה וקראו לעזרה. הכוח אבטח את הצומת, ולאחר שזיהה מרחוק התקדמות של חוליות מחבלים הנעות לכיוונו, התפצל לשניים. בפקודת הקצין, ירד איתי מהרכב עם שני חיילים כדי להגן על קבוצת הרצים משני צידי הבטונדה. חוליית מחבלים חמושה ומצוידת שהגיעה למקום איגפה את הבטונדה, איתי זיהה אותה וצעק "מחבלים הותקלנו" ומיד החל קרב קשה וממושך שכלל ירי ויידוי רימונים. גם לאחר שנפצעו המשיכו הלוחמים להילחם. איתי, חייל נוסף ושני אזרחים נהרגו במקום, אך הודות לנחישות ולתעוזה שלו ושל יתר הלוחמים, ניצל קיבוץ יד מרדכי מחדירת מחבלים.

סמל ראשון איתי (אליהו) מרציאנו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין חדיד. הותיר הורים ושתי אחיות.

אחותו הילה סיפרה: "איתי ושלושה חיילים נוספים הקיפו את האזרחים והגנו עליהם. חוליית מחבלים שרצתה להיכנס ליד מרדכי ארבה להם ונלחמה בהם. הקרב היה 'לא כוחות' - איתי הגיע עם מעט ציוד והמחבלים היו מאוד מאורגנים. איתי ואילי גמזו שלחם איתו נפלו בקרב בעודם מגינים על הקיבוץ". עוד שיתפה: "ב-6 באוקטובר, איתי לקח הצידה שני חיילים לא ממושמעים - והתחיל להרצות להם על חשיבות הדאגה לאחר. הוא סיים במשפט 'בשביל ערך הרעות נשלם במוות' - מי ידע שזה יתממש. זה ממחיש איזה אדם הוא היה"

שיר לזכרו של איתי:
https://youtu.be/UGIqVGAnD04?si=Ulp3zMM_EB2EaW6q