דקל כתב:
"אם הקב"ה נתן לי את הבעיה הזאת – הוא גם נתן לי את היכולת להתמודד איתה – תאמין!"
דקל סויסה ז״ל
דקל סויסה נולד במושב בר־גיורא,
כ״א באדר א תש״ס 27/2/200
בן הזקונים למשה וגילה, ואח לליטל, עדן ונוי.
כבר מילדותו בלט כילד נעים הליכות, בעל עיני תכלת טובות, חייכן ויפה תואר, צנוע וענו, אהוב על חבריו ומוערך על מוריו.
את לימודיו החל בבית הספר היסודי „עין הרים“, ובהמשך למד בחטיבת הביניים „אור“ בצור הדסה.
דקל אהב ספורט – כדורגל, רכיבה על אופני שטח וריצה. אך יותר משהתחרה באחרים, התחרה בעצמו: בכל ריצה שאף לשבור את השיא האישי שלו, מתוך רצון מתמיד להשתפר.
הוא גדל בבית שבו ערכי השירות, הנתינה והאחריות היו דרך חיים. אביו איש צבא, וסיפורי הצבא שליוו אותו גם מאחיו ואחיותיו חיזקו בו את תחושת השליחות.
בגיל 15, לאחר חשיבה והתלבטות עמוקה, בחר ללמוד בפנימייה הצבאית לפיקוד של בית הספר הריאלי בחיפה.
כבר בגיל צעיר התגלתה בו מנהיגות מיוחדת – מנהיג שקט ובוגר, כזה שאנשים רצו להיות בסביבתו, להקשיב לו וללמוד ממנו.
הוא לא הנהיג בכוח אלא בדוגמה אישית. חבריו כינו אותו „דקל הנסיך“ – לא בשל מעמד, אלא בשל הדרך, האצילות והלב.
דקל היה רציני ואחראי, ובו בזמן בעל חוש הומור ושמחת חיים כובשת.
הוא לא לקח דבר כמובן מאליו, הביט על העולם בעיניים צנועות אך חדות, ופעל תמיד מתוך אחריות למי שסביבו.
המצוינות הייתה עבורו דרך חיים – לא כדי להתבלט, אלא כדי להיות טוב יותר עבור אחרים.
עם סיום לימודיו בתיכון התנדב לשנת שירות באטלנטה שבארצות הברית, דרך הסוכנות היהודית, במטרה לשתף את הסיפור הישראלי ולחזק את הקשר בין הקהילה היהודית למדינת ישראל.
בשנה זו התחבר דקל לקהילות השונות באופן עמוק ויסודי, השתתף בשיעורי תורה ובתפילות, ונתן מעצמו שעות על גבי שעות. הוא גרם לכל מי שפגש להרגיש שייך – במאה אחוז.
לאחר מכן בחר לדחות שוב את גיוסו לצה״ל כדי לחזק את רוחו, נפשו ואמונתו, והלך ללמוד במכינה הקדם־צבאית „בני דוד“ בעלי.
שם העמיק בלימוד התורה שאהב כל כך, למד גמרא, וחקר את „מסילת ישרים“ – ספר שממנו שאב תובנות חיים וקריאה מתמדת לחשבון נפש, תיקון ושיפור המידות.
כמעט תמיד, כשפגשת את דקל, היו עמו לפחות שלושה ספרים.
במרץ 2020 התגייס לחטיבת הקומנדו, ליחידת העילית מגלן. לאחר הכשרתו שימש כסמל מחלקת לוחמים, ובהמשך יצא לקורס קציני חי״ר, אותו סיים בהצטיינות.
הוא שובץ לגדוד 13 של חטיבת גולני ובחר לשמש כמפקד מחלקת טירונים מתוך אמונה עמוקה בחינוך, בדוגמה אישית ובהנחלת ערכים.
דקל נהג להסביר להורי חייליו כי ילדיהם עוברים תהליך ערכי עמוק – תהליך של בניית אדם, אחריות ומנהיגות.
הוא הבטיח שיעשה הכול – הכול ממש – כדי להחזיר את חייליו הביתה בשלום.
והוא קיים.
כמפקד, ראה בחייליו שליחות ואחריות אישית. הוא הכיר כל אחד מהם, התעניין בחייהם, חיבר ביניהם ודאג להם כאילו היו ילדיו.
הוא חינך מתוך משמעות ולא מתוך ענישה, ודרש מקצועיות, משמעת ועמידה בזמנים מתוך הבנה של חשיבות הדרך.
מעבר להיותו לוחם ומפקד, דקל היה איש משפחה במלוא מובן המילה – בן מסור, מלא כיבוד אב ואם;
אח שידע להקשיב, להכיל, להצחיק – ולהיות החבר הכי טוב;
דוד שמפנק, מעניק ואוהב אהבה ללא תנאי;
וחבר אמת – כזה שנותן לכל אדם תחושת חשיבות, ערך ומשמעות.
דקל אהב לטייל בטבע, לרוץ, לקרוא וללמוד.
ביתו היה פתוח תמיד – לחברים, לחיילים, לאנשים באשר הם. הוא אירח, חיבר בין אנשים ויצר קהילה.
כך התחנך גם בבית הוריו – בית שפתח את דלתותיו לחיילים בודדים ולאנשים מכל מקום ובכל מצב.
לאחר שמונה חודשי הכשרה עלה עם מחלקתו למוצב פגה – „מגן בארי“.
בסיום מסע הכומתה של חטיבת גולני נשא דקל נאום בפני החיילים והמשפחות, ובו סיכם את תפיסת עולמו במשפט אחד, פשוט ועמוק:
„בחיים יש לך שתי אפשרויות – או להתעסק בעצמך, או לעשות משהו טוב יותר.“
כך היה דקל.
אדם של אמונה, צניעות, אחריות ואהבת אדם.
דמות שמלמדת שגם בשקט, בענווה ובבחירה יומיומית בטוב – אפשר להוביל, להשפיע ולהאיר דרך.
סיפור הקרב -הקרב על מוצב פגה
מוצב פגה הנקרא גם - ״מגן בארי״, הינו מוצב פלוגתי, בו הוצבו פלוגה ג' ומחלקת המרגמות של גדוד 13. כשני קילומטרים ממנו פועל צוות קרבי משורין (צק״מ) של מחלקת אלון, השייכת לפלוגה ג'.
דקל, מ״מ המחלקה הפיקודית בפלוגה ג', נותר הקצין היחיד במוצב לאחר שסגן מפקד הפלוגה (סמ״פ) ומ״מ נוסף יחד עם
11 לוחמים, יצאו עם הנמר לעבר הצק״מ .במהלך זמן "כוננות עם שחר".
בשבת, שמחת תורה, 7.10.2023, 6:29 פתחו ארגוני חמאס והג׳יהאד האסלאמי במתקפה רחבה על ישראל, ובה הותקפו גם מוצבי עוטף עזה, כולל מוצב פגה.
אש המחבלים כוּוְנה תחילה אל מחלקת המרגמות שבמוצב: ארבעה חיילים נהרגו ושניים נפצעו. דקל קיבל מהסמ״פ פקודה: “אתה מפקד המוצב, אם אתה עוזב, המוצב הזה מושמד.”
דקל ארגן את חייליו בעמדות, פינה את הפצועים לחדר האוכל ששימש מרחב מוגן, והוביל קרב מול עשרות מחבלים שירו ופיצצו את המוצב. הוא שלח שני חיילים לירות טיל לאו מעמדה גבוהה; צלף פגע באחד החיילים והרגו, והשני נפצע.
העמדה הפכה לשטח השמדה, אך דקל סירב להשאיר בשטח את גופת החייל העלולה להיחטף. לבדו, תחת אש, הוא רץ לעמדה, הרים את החייל על גבו, ביקש חיפוי ופינה אותו לחדר האוכל. שם כיסה את החלל במפה, כינס את הלוחמים ואמר:
“זה הרגע שאליו התאמנו. נילחם עד הטיפה האחרונה. אנחנו גדוד 13 של גולני — ״גולני לא מוותרים גולני לא נשברים.”
שעות ארוכות לחמו החיילים. דקל עבר בין העמדות, נתקל במחבלים נוספים, פיקד והנהיג, עודד את חייליו ותכנן חילוץ לפצועים. אחד מהנהגים ששהה נעול בחדרו, סיפר כי דקל התקשר אליו, בירר את מיקומו וחילץ אותו בעצמו אל חדר האוכל.
“השיחה הזאת הצילה לי את החיים”, העיד הנהג.
כשהתברר שהחילוץ לא מגיע והם מעטים מול רבים, קיבל דקל החלטה: לרכז את כולם בחדר האוכל ולדרוש הפצצה מהאוויר או חילוץ. הוא חילק את החיילים לזוגות על מנת שידלגו אל חדר האוכל דרך הש״ג, שהיה אזור השמדה, בעוד הוא והצמד שהתלווה אליו מחפים עליהם. כשהזוג האחרון הגיע, נותרו דקל והצמד שלו בעמדה בש״ג הראשי.
הם המשיכו להלחם במחבלים הרבים שתקפו את הכניסה למוצב ושם הם נפלו מות גיבורים.
דקל הקריב את חייו כדי להציל את חייליו — וכך קיים את הבטחתו להורי חייליו במסע הכומתה:
“אני יודע שאני אעשה הכול ואני מבטיח לכם שאני אחזיר אותם בשלום הביתה״.
אומץ-לבו, דאגתו לאדם ואחריותו יהדהדו לנצח בקירות המוצב .
דקל נפל בשבת שמחת תורה
כ״ב בתשרי תשפ״ד
בן 23 בנופלו.
כתב:
מידת הגבורה- היכולת לראות בקושי - אתגר. אנחנו רואים בקושי אתגר, ובמאמץ דרך חיים. העולם הזה הוא כולו אתגרים תמידיים עם "הפסקות אש" (שלווה ונחת) מידי פעם. הסעיף הראשון בשולחן ערוך הוא מידת הגבורה, כלומר בלי מידה זו, כלום לא יכול להתקיים. גבורה מלשון להתגבר.
הקטע שקראתם יכול להשתלב כחלק ממערך שיעור מוכן בנושא הנצחה או גבורה, הכולל שאלות לדיון, הצעות לפעילות והכוונה פדגוגית.
מתאים ללימוד בכיתה, בקבוצה או לפעילות חינוכית קהילתית.
פונט כתב היד המשולב באתר הוא כתב ידו של החייל איתן פיש אשר נפל בקרב בשג'אעיה ונוצר במסגרת מיזם 'אות חיים'
